כאשר משפחה ביישוב נווה זיו נתקלת בנחש בחצר, היא מרימה טלפון לגלית קלדרון. כשבקיבוץ יפתח על גבול לבנון מזהים רכב חשוד, הם מקפיצים את ויויאן הירש שתבדוק אותו. גלית, ויויאן ואחרות כבר רגילות לקבל טלפונים בשעות לא שגרתיות, וזה חלק מתפקידן כרב"שיות היישובים. או במילים פשוטות, כאחראיות על הביטחון.
אמנם עד לפני מספר שנים תחום הביטחון ביישובים היה שמור לגברים בלבד, אבל לאחרונה, לאט ובזהירות, נשים החלו להיכנס לתפקיד ומוכיחות שלא צריך להיות בוגר סיירת מטכ"ל עם סכין בין השיניים, כדי להסתובב עם M-16 וג'יפ של מג"ב.
נשים יכולות גם
כחלק מתפקידן כאחריות הביטחון ביישוב, הן מפקדות על כיתות הכוננות היישוביות ונחשבות לשוטרות מג"ב לכל דבר, כך שכשיש צורך לחסום כבישים או לבדוק חשודים הן מוקפצות עם הג'יפ המשטרתי. בפועל, בכל בעיה שמתעוררת ביישוב הן הראשונות להיות שם.
"אני רב"שית עם שמלה", צוחקת, מלכה מאיר, בת 47 מקיבוץ גדות. לתפקיד היא נכנסה שבועיים לפני מלחמת לבנון השנייה, אחרי שבקיבוץ חיפשו רב"ש. "היינו שתי נשים שהתמודדו ואף גבר לא ניגש. האמת שהם חיפשו אותי, שמרתי בקיבוץ ובכלל לא חשבתי להתמודד במכרז. לאנשים מסביב יש סטיגמה, אבל כשרואים את העבודה הדברים משתנים. אני מניחה שכשראו איך תפקדתי במלחמה אז הסתכלו אחרת".
זמן קצר לפני שוויויאן הירש, 43, נכנסה לתפקיד נרצח רב"ש מנרה הקיבוץ השכן, יצחק קברטץ. "לא סיפרתי בבית", היא מודה, "לא רציתי להפחיד. לאף אחד לא היה שמץ של מושג מה זה אומר תפקיד של רב"ש. לא הזכירו את נושא ההקפצות, אני בסך הכל שאלתי אם נשים יכולות לעשות את התפקיד ומה הקריטריונים. בסך הכל זה תפקיד קהילתי. בכל בעיה קודם כל פונים לרב"ש. כשיש רעש של ילדים בלילה, אדם חשוד. כל דבר ולכן אני לא חושבת שיש הבדל בין גבר לאישה" .
כבר התפתחה מורשת קרב
גם גלית קלדרון נכנסה לתפקיד זמן קצר אחרי מלחמת לבנון השנייה. בהתחלה, היא מספרת, היא לא ידעה להפעיל את מכשיר הקשר. הירש לעומתה לא הבינה את הקודים בקשר והתקשרה בכל פעם לבקש הסברים. אבל מהר מאוד הן נכנסו לעניינים, היום הסלנג הצבאי והציוד הם חלק משגרת יומן. קלדרון, 42, מבלה לילות ארוכים במארבים לתפיסת גנבים בנווה זיו, בזמן שהבעל ושלושת הילדים ישנים בביתם. "הם רגילים שזו העבודה של אמא ויש לה נשק. אתם חושבים שרק אתם רוצים לצאת מהבית, אני תמיד שמחה לצאת. אם היה אפשר הייתי יוצאת פעם בחודש למילואים. כשיש הקפצות אין מה לעשת זו העבודה שלי, מה אני אעשה אשלח את בעלי?".
אמיר קלדרון, בעלה של גלית, לא חולק עליה. "אני ישן טוב כי אני יודע שהיא שומרת עליי. היות ואני מכיר אותה אי אלו שנים אני חושב שהיא בזבוז למערכת. זה לא קל זו לא השאיפה של כל גבר מצוי שאישתו תצא בלילה מהבית, אבל ברגע שזה עם מדים ונשק אני מקבל את זה כי זה משהו שנולד תוך כדי שאנחנו ביחד. היא לא באה עם זה מהבית. עכשיו כשאני חושב על זה אנחנו מכירים מהצבא והכרתי אותה עם מדים ונשק".
לשלושתן יש ילדים בוגרים יחסית, מה שמאפשר להן לצאת בשעות הלילה מהבית. מאיר אומרת ש"ברור שזה משנה לגבי הילדים. אם היו לי ילדים קטנים לא הייתי שורדת. אי אפשר, אתה לא יכול להתעסק גם עם המשפחה וילדים וגם עם עניין של ביטחון.במלחמה עבדתי 24 שעות. הייתי כל הזמן זמינה. ועם ילדים קטנים זה מאוד מקשה".
רפ"ק אבירם בזרנו מפקד מג"ב בצפון ומפקדן של הרב"שיות מקווה שכמה שיותר יצטרפו לכוח הביטחון היישובי. "לצערי לא הרבה נשים קופצות על המציאה" כי לא כל אחת מזדהה עם הנשק, כיתת הכוננות והנשקיה. לדבריו "אין הרבה הגשת מועמדות של נשים. אבל אין ספק שהן עושות הרבה דברים הרבה יותר טוב מגברים".