סליחה מאוחרת מדוד לוי

    אמילי עמרוסי

    בשבוע שעבר שמעתי ברדיו את פרופ' שלמה בן?עמי מתראיין בנושא יחסי ישראל?סין. או שאולי היה זה דניאל בן?סימון. או פרופ' סמי סמוחה. או אלי עמיר. היה קשה לזהות, אבל מהרדיו בקע קולו של אינטלקטואל, בעל ידע במדיניות, ובמחילה - אחד שבזנב מבטאו ניכרו שמץ מזרחיות. לקראת סוף הראיון הגברתי, מהרהרת מי מבין האפשרויות הוא האדם הרהוט והבקי. כשהמראיין הודה לדוד לוי חיפשתי את הכיסא הקרוב. דוד לוי.

    תנו לי להזכיר לכם מי הוא דוד לוי עבור מי שנולדה בסוף שנות ה?70 ושיחקה גומי וקלאס בשנות ה?80: כשדוד לוי שואל את קלינטון אם הוא יודע שהבית הלבן אינו לבן, וקלינטון עונה יס איי דו, הוא חוזר לפמלייתו ומרגיע אותם שזה בסדר, יסיידו; כשהדיילת במטוס מציעה לו מרטיני, הוא מתקן אותה ואומר "מר לוי"; וכשהוא מקבל מחשב חדש הוא מיד נוגס בו, כי הוא "תואם אי.בי.אם". דוד לוי, אמרו הבדיחות הלועגות, אינו יודע אנגלית, הוא קריקטורה של מזרחי עילג ונלעג, הוא דמות מביכה. והנה מגיח דוד לוי האמיתי מתוך ארגז הבדיחות, מנער מעליו את פירורי המופלטה, ומשמיע מתוך מקלט הרדיו שלי תובנות של שלמה בן?עמי.

    דור שלם גדל על דוד לוי שאינו אלא אגדה. יותר מזה, דור שלם גדל על חלוקה קטגורית של "תואמי דוד לוי": במשחק הניחושים שעברתי אני כשהאזנתי לרדיו - זהה את האינטלקטואל המזרחי - העליתי בחכתי רק שמות של אנשי שמאל. זה לא מקרי. הנלעגות היא נחלת מחנה פוליטי אחד בלבד. הנה משחק חברתי לערבי הסתיו: אימרו בקול את הצירוף "אנסטסיה מיכאלי" ותראו איך הסלון שלכם מתגלגל מצחוק. עכשיו נסו את זה עם "יולי תמיר". לא עובד. כמה קל ופשוט להדביק בדיחות על גבן של גילה גמליאל או לימור לבנת. באופן מוזר, אותן בדיחות לעולם לא יעבדו על אורית נוקד או שלי יחימוביץ'. הן לא הרבה יותר חכמות: זו פשוט מחבת הטפלון של "הצד הנכון" שמונעת מהלכלוך להידבק. והרי ח"כ מיכאל בן?ארי הוא לא יותר אבסורדי מסרבן השמאל הקיצוני יהונתן שפירא. אבל רק על אחד מהם כותבים שירים רומנטיים.

    במקום להתמודד עם היריב הפוליטי, השמאל מיזער אותו לממדי גרגר אבק. והוא עשה את זה כל כך הרבה שנים, שכבר שכחנו לאן באמת נוטים המאזניים. הימין זוכה כבר 30 שנה לרוב מובהק בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל, אבל החבורה המצומצמת של קובעי הטעם ונותני הטון עשו ממנו מיעוט. מיעוט מגוחך ומטומטם. הם שיכנעו אותנו שלהפגין נגד צה"ל בימי עופרת יצוקה זה יותר הגיוני מאשר להפגין נגד דחפורי הרס בחוות גלעד. הם הכניסו לנו לראש שחיים רמון טוב יותר מאלי ישי. הם סיבנו לנו את האונה הימנית עד כדי כך שגם אותנו אנסטסיה מיכאלי מצחיקה.

    העניין המעודד הוא שאנו חיים בעיצומה של מהפכה. תגובת הרחוב הישראלי לחרם האמנים על היכל התרבות באריאל הוכיחה שהשמאל הקיצוני חוזר לגודלו האמיתי. המנטרות האוטומטיות שלו כבר לא מקובלות על רוב הישראלים. אני בספק אם הם יצליחו לברוא את דוד לוי הבא באותה קלות. בפני דוד לוי הקודם כולנו צריכים לבקש סליחה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully