חשמלית ושמה תקווה

בשקט בשקט, בלי טיפת רעש מנוע ובלי שום זמזום או תוכניות של בלימה, מגייסת חברת בטר פלייס (better place) הישראלית גדוד מעריצים שמצפים למכונית שנוסעת על חשמל בלבד. אם התוכניות וההבטחות הגרנדיוזיות של החברה יתממשו, הרי שבתוך פחות משנתיים תוכלו לקנות מכונית שכל מה שמניע אותה הוא סוללה נקייה וידידותית לסביבה שתהפוך את התלות בנפט האיראני להיסטוריה ואת ישראל למעצמה של ממש בתעשיית הרכב של הדור הבא.

מרכז המבקרים של החברה בפי גלילות נראה כמו חללית. רעיון מהפכני כמו שהיא מציעה הרי דורש את אמצעי השכנוע הכי מתקדמים שיש. לכן לקחו בחברה מאגר מים מבטון וחצבו לתוכו אולם מבקרים מרשים שבנוי מהחומרים הכי מתקדמים והכי ירוקים שיש היום לתעשייה להציע. פרקט העץ מתפרץ לתוך הבטון החשוף, מסכי נגיעה מקדמים את הנכנסים לאולם המואר באורות המופעלים על ידי אנרגיה סולארית והשיא הוא, כמובן, הרכב החשמלי מתוצרת רנו שמחובר למחשבים מתוחכמים כמו חבר מכוכב אחר.

שי אגסי, הנשיא והיזם של החברה, מרגיש כמו סטיב ג'ובס המקומי, ומשווק ממסכי הפלזמה את החלום המבטיח. הוא תוהה למה עד היום ממשיך עולם הרכב לנסוע על דלק יקר ומזהם ומסביר מדוע הציבור צריך להתנתק מהדלקן ולעבור לשטקר.

כבר בכניסה למרכז המבקרים מבצבצת השאלה: למה בעצם צריך לקדם כל כך רעיון שעל פניו נשמע כה מוצלח? אם באמת אפשר להחליף את הדלק בשטקר ואם כל חבלי הלידה של הפרויקט ייפתרו במהרה כמו שמבטיחים בחברה, מה יכול למנוע מבטר פלייס, שכבר קיבלה את הזיכיון להפעלת רכב חשמלי בישראל, להשתלט על שוק הרכב ולהפוך לחברה שתוביל אצלנו את המהפכה החשמלית והירוקה?

ספקנים הרי לא חסר. הם טוענים שטווח הנסיעה בין הטענה להטענה קצר מדי, שהסוללות המתחרות שמפתחים בעולם מתקדמות יותר, שהריכוזיות של החברה בשיווק ובאספקת שירותי ההטענה גדולה מדי ושהלובי החזק של תעשיית הנפט והרכב המסורתי לא ייתנו למכוניות החשמליות לשגשג, למרות הצורך הברור לכל בהפסקת התלות בנפט האוזל והמזהם.

כדי לנסות להבין את הסיפור של בטר פלייס, החברה שהוקמה בישראל בהשקעה של 200 מיליון דולר ב?2007, החלטתי ללכת לבדוק בעצמי את המכונית החשמלית.

נפתח בווידוי אישי. קשה לי מאוד עם רנו. זה משהו פרטי לגמרי. לא הייתי מתחיל לדבר על זה אלמלא המכוניות של בטר פלייס צפויות להיות, לפחות בהתחלה, מתוצרת רנו. אני נוהג במשפחתית מתוצרת החברה הצרפתית כבר כמה שנים. והאמת - היא כל הזמן רואה מוסך. הרוכש הבא שלה יהיה בר מזל, כיוון שכבר החלפתי חצי מחלקי הרכב בחלפים מקוריים ויקרים.

אבל צמרת רנו לא צריכה לדאוג. אחרי ביקור ונסיעת מבחן קצרה במכוניות החשמליות שלחתי מסרון לאשתי: המכונית הבאה שלנו זאת רנו חשמלית של בטר פלייס. כן, זאת היתה התנעה מחודשת לאהבה שלי למכוניות צרפתיות.

היא המתינה לי ביציאה ממרכז המבקרים, מחוברת בכבל כחלחל לעמדת ההטענה. כבר מבחוץ כל קשר בינה לבין מכונית הרנו המשפחתית שלי, זאת שאיתה הגעתי למרכז - עם הפיח, הטרטור והמנוע המקרטע - נראה רופף למדי. כשנכנסתי לרכב החשמלי הבנתי שמדובר בשני רכבים מסוגים שונים. לחלוטין. זאת חללית מתוחכמת שמציעה הרבה מעבר למה שמציעה מכונית משפחתית שגרתית בישראל.

זה היה מפגש עם רכב מתקדם שמשפחה ממוצעת יכולה בינתיים רק לחלום עליו. אם בטר פלייס תצליח לספק את ההבטחה שלה ולמכור את המכוניות האלו במחיר של משפחתית רגילה כמו שהיא מבטיחה, תוך כדי שהיא מנצלת הטבות מס ודילים עם ציי רכב, אולי באמת זה יהיה עולם אחר.

הדבר הראשון ששבה את ליבי בכניסה למכונית היה דווקא מה שלא היה בה - רעש. אותה נהימה כבדה ומטרידה של מנוע, שכולנו התרגלנו אליה ולמדנו לחיות איתה, פשוט איננה. היה אמנם זמזום מכני קטן ברקע, אבל אז הבנתי: זה המזגן. ברגע שכיביתי אותו השתררה הדממה אף שהרכב היה דלוק ומוכן לנסיעה. למרות השקט הממכר, הדלקתי שוב את המזגן - בכל אופן אוגוסט בישראל.

אני מחפש את בלם היד (הנדברקס) כדי להוריד אותו ולהתחיל בנסיעה. "זה כפתור", אומר לי המדגים שיושב לידי, "תעשה 'קליק'". אני לוחץ ונורית אדומה נכבית. אפשר לנסוע. לחצתי על הדוושה שאנחנו מכנים אותה דוושת הגז. אין באוטו הזה דלק, אז זו בעצם סתם דוושה. זה היה יכול בקלות להיות עוד כפתור.

התחושה שונה ממכונית רגילה. ממכרת, כמו במשחק מחשב. פרץ עוצמתי של כוח שולח את הרכב קדימה, והוא מאיץ בצורה חלקה. אני סוגר את המזגן כדי להאזין למנוע - ואין תשובה. הכל שקט, זורם. אני מחכה ל"מכה" של החלפת ההילוך, תחושה שקיימת אפילו בתיבות ההילוכים הכי זורמות ואוטומטיות שתעשיית הרכב מצליחה לייצר, אבל אין. הכל רציף. באוטו הזה אין תיבת הילוכים.

אחרי סיבוב של כעשר דקות עם מזגן בעוצמה מרבית, אנחנו עוצרים את האוטו. הסוללה איבדה אחוז אחד בלבד מעוצמתה. חישוב מהיר מגלה שבתנאים האלה הסוללה תספיק לקצת יותר מ?16 שעות נסיעה - בכלל לא רע. לפי הנתונים שמציגים בחברה, מכונית חשמלית שתעמוד בפקקים עם מזגן תציג נתונים טובים עוד יותר ותכלה רק ארבעה אחוזים מהסוללה שלה בשעת נסיעה. החשש, כך טוענים שם, להיתקע עם האוטו כשהסוללה ריקה הוא קטן יותר מהסיכוי להיתקע בלי דלק במכל. אני סקפטי, אבל עוד נגיע לזה בהמשך.

כשיוצאים מהרכב מחברים את השקע שלו לעמדת הטעינה. החיבור הוא פשוט, מוציאים כרטיס ומעבירים אותו מעל עמדת הטעינה. היא מהבהבת באור כחלחל. מחברים את השטקר בדיוק במקום שבו נמצא פתח מיכל הדלק בכלי רכב רגילים והצבע הכחול חוזר להיות קבוע. שש שעות, וסוללה מרוקנת לגמרי נטענה ומוכנה שוב לנסיעה.

במגרש החניה, אחרי ביקור של עשר דקות בעתיד, הכל נראה ומרגיש ורוד ומבטיח, או יותר נכון - ירוק ומבטיח.

בבטר פלייס עושים כל מאמץ כדי לשכנע את כולם שהם העתיד אבל בכלל לא בטוח שדווקא הטכנולוגיה שלהם תצליח להשתלט על כבישי הארץ, לא כל שכן על האוטוסטרדות של כל העולם.

בסרט התדמית של החברה מנסה אגסי להדוף שתיים מהטענות העיקריות שעולות נגד המוצר שלו: הצורך להתנתק מהרכב הפרטי מצד אחד והאופציה של הרכב המשולב דלק וחשמל מהצד האחר. "שקלנו פשוט להתנתק מהמכונית, ללכת ברגל למקום העבודה", אומר אגסי, "אבל הרעיון זה נשקל ונפסל. גם הרעיון של המכוניות ההיברידיות שמנציחות את התלות בדלק וחוסכות רק כ?20 אחוזים מצריכתו הוא רעיון שאינו משרת את המטרה של 0 זיהום אוויר. המכונית החשמלית שלנו היא הפתרון האמיתי".

אלא שלא כולם סבורים שהפתרון שמציעה בטר פלייס הוא הפתרון שישתלט על השוק. "יש שתי מגמות כיום בעולם בכל הנוגע להנעת מכוניות באנרגיה חשמלית", מסביר רוברט משל, סמנכ"ל פיתוח עסקי בסטארט?אפ הישראלי אי.טי.ויו (ETView). החברה שבה הוא עובד מפתחת סוללות ליתיום?איון, מהסוג שיניע מכוניות חשמליות. ייתכן שאפילו בטר פלייס תרכוש כאלה ברגע שהן ייצאו לשוק.

"יש היברידי בסגנון מקבילי, שבו יש גם מערכת חשמלית וגם מערכת שמונעת בדלק, והרכב יכול לפעול על כל אחת מהן בנפרד וגם על שתיהן בו בזמן, ויש רכבים עם הנעה חשמלית בלבד, שבחלקם יש מנוע בנזין שטוען את הסוללות. בהקשר הזה אחד הפיתוחים של אי.טי.ויו הוא מנוע שהוא בתצורת טורבינת מטוסים קטנה, שתהיה יעילה יותר ורמות המזהמים שתפלוט יהיו קטנות ממנועי דיזל ובנזין ברמות שלא יצריכו ממיר קטליטי (שמתחבר באגזוז; ח"ש)".

לדברי משל, בתוך כשנתיים תצליח החברה להוציא לפועל סוללת ליתיום?איון שתיתן טווח נסיעה כפול ממה שנותנות הסוללות מהדור הנוכחי שקיימות בשוק. אם ייצור הסוללות יתקדם לפי ההערכות האלו, העתיד של בטר פלייס דווקא נראה יציב למדי.

אבל הבעיה החמורה ביותר של בטר פלייס, לפחות בינתיים, הוא טווח הנסיעה הקצר שהסוללה מאפשרת - 160 ק"מ בלבד. אם, כפי שהחברה מתכננת, ייפרשו עמדות טעינה רבות של החברה בכל רחבי הארץ, כך שמי שנוסע לעבודה יטעין את הרכב בזמן שהוא במשרד, הפתרון של אגסי יהיה מושלם למכוניות שעיקר נסיעתן היא בתוך העיר. אבל גם הפתרון הזה בעייתי במובן מסוים, כי גם אם בטר פלייס יתקינו, כפי שהם מבטיחים, מטען אחד בבית הלקוח ואחד נוסף במקום העבודה, מה יהיה על מי שאין לו חניה צמודה או על מי שלא עובד בעבודה קבועה.

לצורך נסיעות רחוקות יותר מתכננים בבטר פלייס פתרון אחר - פריסה של 10,000 עמדות החלפה מהירה לאורך הדרך, שבהן תשאיר את הסוללה הריקה ותיקח אחת אחרת. משהו בסגנון תחנות ההחלפה של הסוסים במערב הפרוע. מכשיר ה?GPS המובנה המותקן ברכב יידע לארגן את הנסיעה מתל אביב לטבריה דרך כל ההחלפות הדרושות, ובבטר פלייס מציינים כי כל המכוניות של החברה ידברו עם מרכז השירות של החברה.

בחברה מתכננים גם לחייב את בעלי הרכבים להשתמש באופן בלעדי בנקודות ההטענה שלהם, והדבר עלול לגרום לשלל בעיות, כמו, למשל, איך תטעין את המכונית שלך אם במקרה ליד הבית שלך אין נקודה מתאימה? העתיד בתחום הזה עדיין לא ברור, אבל אין ספק שבחברה עובדים שעות נוספות על פתרון לבעיה הזאת.

דבר נוסף שנותר לא ברור, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לקבל את האינפורמציה הפשוטה לכאורה, הוא כמה יעלה "ליטר חשמל". כמה תעלה הטענה של סוללת הרכב ל?100 אחוז ובכמה יוזיל הרכב החשמלי את העלות החודשית של אחזקת רכב למשפחה. בחברה טוענים כי יימכרו חבילות חשמל במסגרת רכישת הרכב, וכי בטווח הארוך המעבר לחשמל, בשילוב הבלאי הנמוך הצפוי של הרכב, יוזיל משמעותית את השימוש.

מעבר לשאלת טעינת הרכבים בישראל עומדת סוגיית מועד היציאה לשוק של החברה. תחילה הבטיח אגסי לשווק את הרכב כבר בחודשים האחרונים של 2010, בהמשך נדחתה ההשקה בכמה חודשים ודובר על אמצע 2011 ועכשיו כבר מדברים על סוף השנה הבאה, וגם התאריך הזה כבר לא קדוש.

הכלכלן נסים טאלב, מחבר רב המכר העולמי "ברבור שחור", שנחשב כאחד האנשים שהתריעו בפני המשבר הכלכלי הגלובלי ב?2008, מציין כי בניגוד לאופי האנושי, בפרויקטים עצומים - ככל שמחכים יותר זמן, הפרויקט צפוי להתארך עוד יותר, ולא להתקצר. אם ציפית לסיים בתוך שנה - תחכה שנתיים. אם תיכננת שנתיים, זה יקרה בעוד ארבע שנים.

כשמדברים על הגשמת פרויקט כה עצום ממדים יש הרבה שאלות שנותרו פתוחות. בכנס כלכלי שנערך בתחילת ספטמבר טען שי אגסי שחלק נכבד מהטוקבקים שמציגים את הפרויקט של בטר פלייס בצורה שלילית הם ממומנים. הוא טוען כי הופץ מידע לא נכון לגבי קרינה חשמלית ברכבים האלו כדי להרתיע את הציבור. פרופ' דוד פסיג, עתידן מאוניברסיטת בר?אילן, מעריך כי בחברה לא מבינים עד כמה המוצר שלהם נדרש והדבר עלול להיות בעוכריהם. "לעניות דעתי, בבטר פלייס עוד לא מבינים מספיק עד כמה הצורך במוצר שלהם הוא אותנטי. כשיהיה להם מוצר עובד, הדרישה אליו תהיה כל כך רבה שהם לא יוכלו לספק אותה. זה יהיה כמו האייפון והאייפד".

פסיג טוען עוד כי אפשר להבין מראש אם מוצר יצליח או לא. "כל מוצר שהצליח הוא תוצאה של צורך אמיתי שהיה קיים בשוק. אם הצורך הוא אותנטי אז הוא יתפוס. לפעמים חברות אכן מצליחות להעריך מראש שהצורך הוא אמיתי, ויש לכך דוגמאות למכביר. לפעמים הצורך עולה אפילו על הערכות החברה.

"אנשים מוציאים כיום הון עתק על כלי רכב. הם משלמים למעשה פי שניים מעלות הרכב רק בדלק שהם ממלאים בו. אז אם מישהו יבוא ויוזיל להם את העלות, ואם יבנו את הטכנולוגיה כפי שהם באמת חושבים, כך שתציע החלפה מהירה של הסוללה, לדוגמה, ותפתור חלק מבעיות הטעינה, זה יתפוס".

למעשה, רעיון ההנעה על חשמל עתיק כמו הרכב הראשון. המכוניות הראשונות בעולם הונעו בעזרת מנוע חשמלי ורק אחר כך הצטרפו אליהן המכוניות שהונעו על בסיס מנועי דלק. הנפט, שהיה זול וזמין (בייחוד באמריקה), הכריע את הכף לטובת הזהב השחור, ותעשיית הרכב כולה יישרה קו. היום, כשמאגרי הנפט העולמיים הולכים ומידלדלים והמודעות הסביבתית השתרשה בקרב מקבלי ההחלטות והציבור הרחב, מחפשים כולם את הפתרון היצירתי לסיבובי הבוכנה.

בבטר פלייס מציגים נתונים של ארגון הבריאות העולמי, שלפיו כ?85 אלף חביות נפט מופקות בכל יממה כדי להניע כ?750 מיליון מכוניות שנוסעות מדי יום בכבישי כל העולם. על פי אותם נתונים, כשמונה מיליון בני אדם צפויים למות בעולם עד 2020 כתוצאה מסיבוכים בריאותיים של פליטות המזהמים מכלי הרכב הקיימים כיום.

לטענתם, הפתרון לבעיה זורם ממש מעל הראש של כולנו.

הרעיון של מכונית המונעת אך ורק על חשמל הוא בכלל לא המצאה של חברת בטר פלייס. בעבר כבר שווקו בשווקים שונים בעולם כמה מכוניות חשמליות, אבל בניגוד לרכבים ההיברדיים (המונעים על חשמל ועל דלק) שזוכים להצלחה אדירה, אף אחד מהרכבים החשמליים לא שרד על הכביש עד היום.

הסרט הדוקומנטרי "מי הרג את המכונית החשמלית" משנת 2006 מנסה להבין מה גרם לכישלון החשמליות ומעלה תיאוריה שלפיה לא חוסר הצלחה מסחרית או טכנולוגית הביאו למותה אלא דווקא תעשיות הנפט והרכב המסורתיות הרגו אותה תחת גלגליהן המשומנים.

הסרט עוקב בין השאר אחר הניסיון הכושל של תאגיד הרכב הגדול בעולם, ג'נרל מוטורס, להשיק את החשמלית EV1 ב?1996. החברה שיווקה את הרכב העתידני במודל של ליסינג, אך שלוש שנים אחרי ההשקה הגרנדיוזית רכשה מחדש את כל המכוניות, ולא רק שלא איפשרה יותר את הפצתן - היא פשוט גרסה אותן.

הסרט נפתח בסצנה דמוית הלוויה למכונית החשמלית בבית קברות, שבה אפשר להתרשם עד כמה נקשרו חלק מהנהגים למכוניות האלו, שהיו לטענתם מהירות, ידידותיות לסביבה ובעלות בלאי נמוך מאוד, שהפך את השימוש בהן לחוויה זולה, נוחה וירוקה במיוחד.

כבר ממבט ראשון על המודל העסקי של בטר פלייס מנצנצת בעיית הריכוזיות. החברה מוחזקת על ידי החברה לישראל, הנשלטת על ידי סמי ועידן עופר. באופן אירוני, החברה של האחים עופר שולטת גם, בין השאר, בבז"ן (בתי זיקוק נפט) שמייצרת במפרץ חיפה חלק נכבד מהדלק שמניע את עולם הרכב הישן, זה שעדיין גומא דלק.

הבעיה המרכזית טמונה בעובדה שבטר פלייס תייבא לארץ מכוניות חשמליות ולמעשה "תכלא" את הרוכשים שלה בחובת הטעינה במתקני החברה שיהיו פרושים, לפחות בהתחלה, באופן בלעדי ברחבי הארץ. בחברה מציינים כי חברות נוספות צפויות להיכנס לתחום וכי לא רק שלא תהיה לה בלעדיות, אלא שהיא תשרת גם לקוחות מחברות אחרות.

מעבר לכך, בראיונות לעיתונות הכלכלית ציין אגסי כי למעשה הוא ראה עצמו מחויב להיות יצרן שוק שייבא מכוניות, לפחות בתחילת התהליך, אולם לאחר מכן הוא שואף להחזיר את היבוא של המכוניות ליבואנים ולהתמקד בתפעול רשת טעינת החשמל.

שר האוצר יובל שטייניץ התייחס לנושא בחודש שעבר. הוא אמר כי אם השימוש ברכבים חשמליים יתפוס מסה קריטית ויהיו מאות אלפי מכוניות בארץ, "אנחנו נדאג לכך שיהיו שחקנים נוספים". כמו כן ציין שטייניץ כי הרגולטור מסוגל לייצר תנאים לתחרות והזכיר את ענף הסלולר, שבו כפו בחלק מהמקרים על החברות לאפשר למתחרות שלהן להשתמש באנטנות שהן הציבו.

בבטר פלייס מודעים לכך היטב, וציינו כי הרשת של הטעינה צפויה להחיל שירותי "רואמינג" (נדידה), כלומר מכוניות חשמליות מרשתות אחרות יוכלו להתארח ולטעון ברשת הטעינה שלה. בנוסף מתכננים שם לתת שירות גם ללקוחות של חברות מתחרות. לדבריהם גם אין מניעה מכניסה של רשתות טעינה חדשות - דרך חיבורי חשמל מיוחדים שמיוצרים על פי תקן עולמי.

מבקריה של בטר פלייס מזהירים כי העובדה שלחברה בישראל יש פוטנציאל ייצור חשמל עצמאי עלולה להפוך את החברה יצרנית החשמל גם ליבואנית רכב וגם למטעינת רכבים, אך בבטר פלייס הצהירו בעבר כי יקנו חשמל ממי שייצר וימכור חשמל ירוק.