עשר שנים אחרי, עדיין מאשימים את הערבים במותם

דיכוי הפגנות המחאה באוקטובר 2000 נועד להגדיר מחדש את גבולות השותפות של האזרחים הערבים בשולי הדמוקרטיה היהודית. ההכחשה בציבוריות היהודית ודחיקת תוצאות החקירה שביצעה ועדת אור מדאיגים. בישראל של 2010 קל יותר לדבר על דיכוי ההפגנות בסין ובאירן, מאשר על דיכוי הפגנות האזרחים הערבים בישראל. אהוד ברק, ששימש ראש ממשלה לאחר שזכה לתמיכת 95% מקולות המצביעים הערבים בבחירות 1999, התיר את השימוש החריג באש חיה כלפי מפגינים ברחבי הארץ. אותם כדורים הביאו להדחתו בבחירות 2001, כאשר 82% מהמצביעים הערבים החרימו את ההתמודדות בינו לבין אריק שרון.

מפקד המחוז הצפוני אליק רון ומפקד משטרת משגב גיא רייף לא פעלו לבד בדיכוי האזרחים הערביים. הם נשלחו להעביר לציבור הערבי מסר אלים, שיגדיר גבולות השותפות הערבית בדמוקרטיה היהודית. המחיר ששולם כבד, כבד מאוד. 13 אזרחים ערבים נורו למוות, אזרח יהודי מת מזריקת אבן, מאות פצועים ועצורים נותרו בכאבם. לאחר שנרגעו ההפגנות והדיכוי המשטרתי הופסק, נשלחו המוני יהודים ביום כיפור לפגוע בשכניהם הערבים בנצרת עלית, בטבריה, בחיפה וביפו.

ההידרדרות לא ההחלה בשנת 2000. מסע הדה לגיטמציה החל עוד בשנת 1993, מיד לאחר שחברי הכנסת הערביים הביעו את תמיכתם בהסכמי אוסלו. הח"כים הערבים, הציבור ששלח אותם ומוסדותיו הפכו למטרה של מנהיגי המתנחלים, אוהדיהם במשטרה ובשירותי הביטחון וחברי כנסת ושרים. אנשיו של שמעון פרס, שהתאכזבו מתוצאות הבחירות של 1996 האשימו את מחרימי הבחירות בציבור הערבי בהפסד לבנימין נתניהו ומאז הם לא סלחו והם שותפים, בשתיקה או במעשה, בכרסום המרחב הדמוקרטי שיכול להכריע את עתיד האזור, ועתיד השלום.

קולות חברי הכנסת הערבים ומצביעיהם חשובים להכרעות אזוריות. כך קרה באוסלו וכך קרה בעת אישור הנסיגה מעזה. אנשי ברק, ומה שנותר מתנועת העבודה, מסכימים לשתף את הערבים בתשלום מיסים ובתמיכה, אך רואים בהם בעיקר רזרבה אלקטוראלית, לעת צרה, וכאשר אין רוב יהודי להכרעות לטובת עמדתם.

הקמת ועדת החקירה הממלכתית, בראשות השופט תיאודור אור, נועדה לרצות את הביקורת הציבורית ואת הקהילה הבינלאומית, שביקרה את התוצאה הטרגית של פיזור הפגנות. הוועדה שימשה כמוקד עלייה לרגל לראשי הציבור הערבי, שהסכימו להקדיש מאמצים למשחק המדומה של חקירה. רוב מסקנות הוועדה, כולל אלה המתייחסות לחקירת מותם של אזרחים מאש שוטרים, נגנזו בהליך מביש שמיסמס את האימון שהעניקו ארגונים פוליטיים וחברתיים במוסדות הדמוקרטיה היהודית. דיכוי ההפגנות, וחיסול החקירות הביא עשרות צעירים לחפש דרכי מחאה חריפים יותר, ועשרות המעצרים שביצע השב"כ בשנים האחרונות מוכיח שדיכוי החירויות הפוליטיות מוביל לחיפוש דרכים חריפות יותר למחאה.

הטלת אחריות בלעדית על הדרג הפוליטי אינה מדויקת. הדרג המבצעי החל מהשוטר בשטח ועד החוקר במחלקה לחקירות שוטרים והיועץ המשפטי לממשלה עשו יד אחת כדי לפגוע בשלטון החוק. השוטרים שחרגו מהוראות פיזור הפגנות, העלימו ראיות כאשר המחלקה לחקירות שוטרים לא קיימה את ייעודה בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. לאחר הגשת המלצות ועדת אור הם פעלו בניגוד להנחיותיה וגנזו את התוצאות ללא הגשת כתבי אישום נגד שוטרים שסרחו..

תרבות האלימות והשקר במשטרה, הביאו להחלטת הממשלה להעברת המחלקה לחקירות שוטרים למשרד המשפטים, עוד הרבה לפני אירועי אוקטובר. ועדת אור הזהירה מכך והתריעה מקיומה של תרבות העוינות כלפי האזרחים הערבים הקיימת במשטרה. מאז אותם אירועים נמשכה האלימות המשטרתית והאזרחית שאיפיינה את אותם ימים.

45 אזרחים ערבים נהרגו מאז אותן הפגנות (כולל), מתוכם 33 נהרגו מאלימות שוטרים, רובם באירועים פליליים ולא פוליטיים. בכולם העניק פיקוד המשטרה גיבוי לשוטרים. השיא נרשם בפרשת שחר מזרחי, כאשר הדרג הפוליטי והפיקודי העניק סיוע כספי וציבורי לשוטר שהורשע בהריגת חשוד בשתי ערכאות משפטיות. התנהגות מפקדי המשטרה מוכיחה שהרבה לא השתנה בתרבות הגזענית המביישת, המגבה אלימות שוטרים. לשם השוואה, בעשר השנים האחרונות לא נרשמו מקרים דומים של גיבוי לשוטרים אלימים כלפי יהודים, ורק בימים האחרונים ראינו כיצד השתתק פיקוד המשטרה לאחר הכרעת הדין בפרשת השוטרים מנהריה. פיקוד המשטרה שחש בטחון פוליטי לצאת בראש גלי, אפילו נגד בית המשפט העליון, בתמיכה בשחר מזרחי שמר על שתיקה כאשר השוטרים מנהריה נשלחו למאסר בפועל.

עשור לאחר אותם אירועים הדמוקרטיה היהודית מתקשה לתפקד. תרבות השקר, תרבות השנאה, ההדרה, הגזענות והאלימות לא עוצרת ברחוב הערבי, והיא חודרת גם למרחב היהודי. השוטרים מנהריה לא יהיו האחרונים, דבריו של אולמרט, שבעצמו עומד לדין פלילי, על אהוד ברק מדהימים בחומרתם. ליברמן שמסית נגד הערבים יושב בקואליציה אחת עם אלי ישי שמגרש את ילדי העובדים הזרים ושותק על הפרדת ילדות מזרחיות מאשכנזיות בעמנואל. התרבות הזאת פוגעת קשות במיעוט הערבי אך היא תכרסם בכל חלקי הדמוקרטיה ליהודים.

ישראל אינה המדינה היחידה, שהפרה בגסות את עקרונות השמירה על חיי אדם ועל חירויות פוליטיות. מדיניות כמו בריטניה אירלנד, דרום אפריקה, סודאן, סין, אירן, אוסטרליה וקנדה ידעו ימים עצובים של דיכוי אלים של מיעוטים אתניים ומתנגדים פוליטיים. בעת הפגנות המתנחלים והחרדים הוכיחה המשטרה שהיא מסוגלת לפזר הפגנות אלימות תוך שמירה על חיי אדם ועל חופש הביטוי. בחלק גדול ממדינות אלה הניב המשא ומתן בין הקבוצות להתנצלות של נציגי הרוב כלפי המיעוט שדוכא. בסין, באירן, בסודאן ובישראל עדיין לא הגיע העידן בו יקחו מנהיגי הרוב אחריות על מעשיהם בדיכוי מיעוטים ומפגינים. לקיחת אחריות והסקת מסקנות היא השלב הראשון בבניית שותפות אמיתית.


הכותב מנהל את מרכז מוסאוא, לזכויות האזרחים הערבים.