הזדמנות לשנות את כללי המשחק

לפני עשרים שנה ציינו ערביי ישראל ברוב הערים והכפרים את יום העצמאות למדינת ישראל. דגלים נתלו בראש חוצות ואיחולי חג שמח נשמעו בריש גלי. עשרים שנה חלפו ותהום מתחילה לפעור בינינו.

מיסודה של מדינה פלסטינית, גם אם זה לא נראה ריאלי בימים אלה, קרובה מתמיד. הגיע עת ערביי ישראל להחליט, או שאתם איתנו או שאתם נגדנו. ימי האזכור שהונהגו ע"י ערביי ישראל וחלקם מצוינים גם בעולם הערבי, "יום הנכבה", "יום האדמה" ויום "אירועי אוקטובר", הם ימי אזכור המבטאים רגשות לאומנים פלסטינים. אי אפשר להמשיך לאחוז במקל בשני קצותיו, אי אפשר לשמור נאמנות לשני עמים הנמצאים בסכסוך בעלות מתמשך על חבל ארץ קטן אשר בקושי מסוגל לעכל היסטוריה של עם אחד.

בעוד קצת יותר מחודש יצוין יום "אירועי אוקטובר" בכפר כנא שבגליל. ממשלת ישראל, זרועות הביטחון – השב"כ, משטרת ישראל ומשמר הגבול, כולם כבר נערכים לאירוע ולאפשרות כי ציון האירוע יתדרדר לגל אלימות נוסף, דוגמת זו שידענו בשנת 2000. הנה מזדמנת לנו האפשרות לקבוע כללים חדשים למערכת היחסים הטעונה ברגשות מעורבים ומורכבים.

המנהיגות הקיצונית שצמחה בתוככי החברה של ערביי ישראל ומנצלת את הדמוקרטיה כדי לפגוע בה, רתמה את מועדי הזיכרון לעודד התנגדות פנימית אקטיבית לקיומה ולזהותה של מדינת ישראל. מנהיגות זו משתמשת בערביי ישראל כקרדום לחצוב בו את הקרום העדין של ההבדל בין ערבי המחויב למדינת ישראל לערבי המחויב לפלסטין. בכל פעם שניסינו לדכא את אותה מנהיגות, התגלגלו העניינים לכדי אלימות ודם. הדרך הטובה ביותר להקטין התנגדות, לעמעם שנאה ולמנוע אלימות היא לשתף פעולה מתוך עוצמה חברתית ודמוקרטית פנימית. מנהיגים קיצוניים נבנים על שנאה, על תחושת פגיעה בכבודם של אלה שהם אמורים לייצג ועל יכולתם להצביע על מי שאשם במצבם. אם יש ברצוננו לחזק מנהיגות אחרת, כזו שתוביל תהליך שיש פתרון בסופו, אין לנו אלא לנהוג אחרת ממה שנהגנו עד היום.

ציון יום "אירועי אוקטובר" הוא אמצעי המשמש את המנהיגות הקיצונית לבנות פלסטין נוספת בלב מדינת ישראל. הערכות נכונה, תוך הסתכלות כוללת לעתידנו המשותף בחבל ארץ קטן זה שאנו חיים בו, יכולה לבנות בסיס לאמון ולפתרון ארוך טווח. אפשר לעבור בשקט יחסי את אירועי אוקטובר הקרוב, אפשר להקטין את פוטנציאל האלימות הגואה בימי האזכור וההפגנות בשנה הבאה, כל אלה הם תחום ההתמחות של זרועות הביטחון. אך כדי להביא לשלום בית נדרש מאמץ שכלי ורגשי, לא צבאי וכוחני. צריך פעם אחת לפעול אחרת, כדי שנדע כי לפחות ניסינו. זה לא יכול לבוא רק מתוך רצון טוב שלנו, זה חייב להיות מלווה בבחירה חופשית של ערביי ישראל, לצידנו אתם או לצרינו ?

שלוש פעולות פשוטות יכולות לחולל שינוי תודעתי אצל ערביי ישראל. האחת – יש לאפשר קיום עצרות והפגנות בימי האזכור ללא נוכחות משטרתית שמלבה את יצרי המנהיגות הקיצונית ויוצרת אווירת התנגשות. השנייה – להתחיל ללמד את הילדים עברית מכיתה א'. זו השפה הרשמית שתאפשר בבוא היום לילד המתבגר להתקבל לאוניברסיטאות ביתר קלות. השלישית – להפסיק למנות ערבים למשרות רשמיות המגבילות אותם לטיפול בערבים אחרים. צריך לתת להם תפקידים ביצועיים שיחייבו אותם להתמודד עם סדר העדיפות הישראלי. מי שימונה לייצג את ענייני האוכלוסיה הערבית, יהיו יהודים שידאגו לקידום החברה הערבית ולא להנצחת המצב הקיים. זה נשמע אולי כמו פטרוניות, אך הגיע הזמן שמישהו ייקח אחריות ויחליט עבור אחרים מה טוב בשבילם. מי שיכול להחליט לצאת למלחמה כדי להגן על זכותנו לחיות, צריך לדעת איך לכפות שלום פנימי כדי לשרוד.