פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מנהיגים משתנים: לא להבין את הדברים מאוחר מדי

      הקשבתי היטב לדבריו של ראש הממשלה עד לפני שנה וחצי, אהוד אולמרט, בנאומו האחרון בכנס של ועידת ז'נבה. הוא דיבר על שתי מדינות לשני עמים על בסיס גבולות 1967. בירושלים, מה שיהודי יהיה ישראלי. מה שערבי - פלסטיני. על כך שעשרות אלפי פליטים יוזמנו לישראל. יהיו הסדרי ביטחון שלא יפגעו בריבונות הפלסטינית. והכל יתבצע מתוך אמונה יוקדת בצדקת דרכנו, בציונות, בהכרח להבטיח מדינה יהודית.

      נזכרתי באינסוף העימותים בינינו. בבתי ספר, במתנ"סים, בשבתות תרבות, בכנסת. אולמרט דיבר תמיד מתוך אותו ביטחון עצמי, כחבר כנסת, כשר, כראש העיר ירושלים: איך אפשר לדבר על חלוקת ירושלים המזרחית, איך אפשר לראות בגבולות האסון של 1967 בסיס כלשהו? איך אפשר להכניס לישראל פליט אחד? הרי מי שמדבר כך מייצג, בעצם, את האינטרס של הזולת, לא את זה שלנו. כך אמר. והוא הציוני, הגאה, המכיר בצדקת דרכו. ואני, כמעט מתנצל, הסברתי שוב ושוב כי זהו בדיוק האינטרס שלנו, וכי לא תהיה לנו מדינה יהודית אם יישארו הדברים כמו שהם.

      לכאורה, הייתי צריך לשמוח שהאיש הזה, שהצביע נגד הסכמי קמפ דיוויד ב?1978 ושעקף את בגין מימין, אומר היום, כמעט מילה במילה, את הדברים שאמרנו לפני כל כך הרבה שנים. אך איני יכול לשמוח.

      כולם השתנו

      אני רואה בעיני רוחי את כל ראשי הממשלה ששינו את דרכם, בזה אחר זה: בגין, שכמעט התיישב בסיני, לפני שפינה את כולו. שמיר, שהשתתף בוועידה בינלאומית שנשבע לטרפד.

      פרס, שהתנגד לפשרה טריטוריאלית והפך לסמל שלה. רבין, שאמר כי רק מטורף יוותר על רמת הגולן, והפך בעצמו למטורף הזה. ברק, שהתנגד נחרצות לנסיגה מלבנון, והפך אותה לגולת הכותרת של כהונתו. שרון, שאמר כי גורל נצרים כגורל תל אביב, וויתר, בסופו של דבר, לא רק על נצרים אלא על רצועת עזה כולה, ואפילו תמורה לא ביקש.

      ואולמרט שהתנגד נחרצות ליוזמת ז'נבה, וכמעט מימש אותה (בכנס תומכיו בליכוד, מיד לאחר פרסומה של היוזמה בסוף 2003, אמר - ואני מצטט מזיכרוני - מי שרוצה להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים, מבין עכשיו את מחירו המדויק. אנחנו, שאיננו מוכנים לשלם מחיר כזה, צריכים להעדיף מהלכים אחרים). אי אפשר לשמוח משום שהזמן חלף, והוויתורים נעשו, כמעט תמיד, מאוחר מדי, אם נעשו.

      לנתניהו אני אומר: אם חל גם בך השינוי שחל בכל קודמיך, אל תמתין לסיום כהונתך כדי לכתוב ספר או לנאום את נאום "התכוונתי". אם גם אתה מבין את מה שהבינו הם, זהו הרגע שלך לעשות את מה שרובם לא העזו. למען מימושו של החזון שגם אתה מאמין בו.