פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      די להקפאה

      הציבור הישראלי לא מספיק מודע לפוליטיקה הפנימית בשטחי הרשות הפלסטינית, ולכן עסוק בלבנות תסריטי אימים דמיוניים על השפעת חידוש הבניה ביו"ש. במציאות, אבו מאזן הוא עלה נידף וחסר משמעות אמיתית, ולכן הוא גם אינו פרטנר אמיתי לשלום

      גם אם תתחדש הבניה ביהודה ושומרון במלוא המרץ - אבו-מאזן כנראה לא ייסוג משולחן המשא ומתן. לא בגלל שהוא מעריך שנתניהו מוכרח לחדש את הבנייה מטעמים פוליטיים, אלא משום שזה האינטרס שלו עצמו. מה שמחזיק את אבו מאזן כדמות פוליטית בעלת משקל היא העובדה שהוא נתפס על ידי האמריקאים כגורם מתון יחסית המעוניין להגיע להישג מדיני ולהקמת המדינה הפלסטינית. כל מעמדו מושתת על הלגיטימציה החיצונית שמעניקים לו מנהיגים בעולם המערבי. בתוך הרשות הפלסטינית, הוא לא יותר מעלה נידף, לוזר, שהפסיד את השלטון לחמאס. הציבור הישראלי לא מספיק מודע לפוליטיקה הפנימית בשטחי הרשות הפלסטינית, ולכן עסוק בלבנות תסריטי אימים דמיוניים על השפעת חידוש הבניה ביו"ש.

      האהדה העולמית ממנה נהנה אבו מאזן לא עמדה לו בבחירות שהתקיימו ברשות הפלסטינית לפני שנים אחדות. על הציבור הפלסטיני היא לא עשתה רושם. הכוח הפוליטי ברשות עבר בהדרגה ובהתמדה לידיים של הקיצוניים. זה מה שהציבור הפלסטיני רצה, זה מה שהציבור הפלסטיני בחר. רק אנחנו מסרבים, כנראה, לעכל את העניין.

      כאשר שוקלים את חידוש הבנייה ביו"ש, אל מול הנזק שעלול להיגרם כתוצאה ממנו, עולה תמיד מחדש סוגיית הפרטנר למו"מ. כל מיני פוליטיקאים מימין מדברים על כך שאין לנו פרטנר. למה בעצם מתכוונים, או למי בעצם מתכוונים כשמדברים על פרטנר? על אבו מאזן, או על הציבור הפלסטיני? כפי שהסברתי לעיל, אבו מאזן, הוא פרטנר במובן הזה שיש לו אינטרס לנהל מו"מ כדי לשרוד בתודעה, אבל האינטרס שלו לא הופך אותו פרטנר במובן הזה שאין לו את הסמכות והתמיכה הציבורית הפלסטינית, גם אם יביא הישג מזהיר לפלסטינים במהלך המו"מ. הציבור הפלסטיני שבחר בחמאס, תמיד יחוש שהפעלת לחץ נוספת על ישראל הייתה מגדילה את ההישג הפלסטיני בשלב הנוכחי, בתכנית השלבים הפלסטינית לחיסול ישראל.

      הפלסטינים רוצים להשתהד

      שלום עושים עם אויבים, בתנאי שהאויבים רוצים לעשות שלום עם האויבים שלהם. הפלסטינים לא רוצים בשלום איתנו. הם רוצים ל"השתהד" . הם רוצים להשמיד להרוג ולאבד. הם לא יכולים לסבול את קיומנו כאן בישראל. הם לא יכולים להיות מרוצים עם חלק מהאדמה של ארץ ישראל בידם. הם רוצים הכול. הם לא יסתפקו בפחות. הם לא הסכימו לחלוקה כי הם לא יכלו לוותר אפילו על חלק. שום דבר מזה לא השתנה. להפך. בחסות החמאס, הסירוב להכרה בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל רק התחדד והתחזק. הוא הפך מסירוב פוליטי- לאומי לסירוב בעל צביון דתי.

      "הבנת הפרטנר", צריכה להביא אותנו למסקנה המתבקשת שחידוש הבניה ביו"ש הוא הכרחי, גם מבחינה מעשית (אנשים צריכים לגור, להתפלל ולנהל חיי קהילה), גם מבחינה פוליטית-מדינית ובעיקר מבחינה מוסרית. זה לא רק שארץ ישראל היא שלנו, וזכותנו לבנות בה להתפתח ולשגשג, אלא גם שאין שום סיבה לשחק לידיים של אויבנו המבקשים לכלותנו.