אי אפשר היה אחרת

היממה האחרונה היתה, כתמיד, מורטת עצבים. בסופה הושג הסדר?לא?הסדר, שניצב על כרעי תרנגולת, אבל טוב מלא כלום. כה מעט, אבל משהו.

ג'ורג' מיטשל הרוויח שבוע שיאפשר לבנימין נתניהו לחצות את חג הסוכות בלי קטטה ציבורית ולאבו מאזן לבקש הנחיות משרי החוץ הערבים הנועדים כבר ב?4 באוקטובר. למעשה, יתרחב ההסדר הצולע עד לכינוס מנהיגי הליגה הערבית בלוב ב?10 בחודש.

בכך הגיעה ההקפאה לסיומה. לא היתה אפשרות שנתניהו יסכים להאריכה. הוא היה מחויב לכך. תאריך היעד היה אקסיומטי ובעדיפות עליונה, וכפה את עצמו על כל מרכיב אחר במשא ומתן. ישראל לא יכלה להמירו בלי לאבד מאמינותה. כפי שאמר לי אמש חובב היסטוריה מובהק: "אפילו פקודת מטכ"ל אינה יכולה לעצור את מחוגי השעון".

אך התוצאה בעייתית, שכן הצדדים טיפסו על עצים גבוהים יותר כדי לדחות את פיצוץ השיחות בשבוע ימים, לכל היותר בשבועיים. הסדר כזה מלמד כי נתניהו ואבו מאזן מיקדו יותר שימת לב בסוגיה כיצד תיראה עמדתם בעיני דעת הקהל בארצותיהם ובעולם הרחב, מאשר במהותה.

לא היתה באמתחתם לא הצעה יצירתית לפתור את משבר ההקפאה ביהודה ובשומרון, ולא רעיון פורץ דרך לקידום המשא ומתן עצמו שהיה הופך את סוגיית הבנייה בהתנחלויות למשנית.

האחראי העליון לתוצאה החלקית והמאכזבת הוא ברק אובמה. לאחר שאבו מאזן פתח צוהר לאפשרות שימשיך בשיחות הישירות עם ישראל גם אם יהיה קילוח דקיק של בנייה בהתנחלויות, התייצב הנשיא האמריקני באו"ם ותבע הקפאה מוחלטת לשלושה חודשים נוספים. אחר כך נטה להתפשר על חודש וחצי. אבו מאזן אינו יכול להיות יותר קתולי מהאפיפיור ויותר ותרן מנשיא ארה"ב.

רק שאת מחיר העלאת הרף, שהפך לסימן היכר למדיניותו הבינלאומית של אובמה, יגישו בחשבונית לפירעון בלשכתו של לנתניהו - לא לאיש אחר מן המתנהלים בזירה הבינלאומית.

הצדדים הסכימו ביניהם לשקט תעשייתי בשבוע הקרוב. ספק אם הם ממושמעים דיים לנצור את לשונם. בהיעדר מוח יהודי שימציא לנו פטנטים ובהתקרב התאריך לבחור את הסנאט ובית הנבחרים בארה"ב, הפתרונות לשימור מסגרת המשא ומתן יהיו קשים מפעם לפעם. הם יעסקו בצורה. המאבקים הכואבים על תוכן המשא ומתן יידחו לנובמבר.