סקרים שהתפרסמו לאחרונה מעידים כי הציבור מגדיר עצמו יותר כדתי ומסורתי ופחות רואה עצמו כחילוני.
לו נשאלתי בסקר על הגדרת עצמי, ייתכן שגם אני הייתי אומר שאני מסורתי. הרי אני צם ביום כיפור, מקיים את חגי ישראל ובסביבת משפחתי אני גם משתתף בקידוש של שבת.
אבל הגדרה כזו מטעה בעליל. הרי השאלה היא לא בהגדרה הסובייקטיבית אלא באמת האובייקטיבית. לו שאלו "האם אתה נוסע בשבת? מדליק טלוויזיה בשבת? האם את שומרת על מנהגי נידה?", אפשר היה לקבל תמונה יותר משקפת. אני ורבים מן המגדירים עצמם מסורתיים - חילונים במהות. התרבות והספרות החילונית, הקולנוע המחדש והמתחדש, בתי הקפה והמסעדות שפתוחים בשבת - כל אלה הם חלק משגרת יומנו. מכאן שאסור להשיג כי הציבור הישראלי הופך דתי יותר. פשוט חשובה לרבים המסורת.
יש מדד אחד מעניין שהנתונים לגביו אינם מחוורים די הצורך והוא החוזרים בתשובה מול החוזרים בשאלה. לכאורה, ידם של החוזרים בתשובה על העליונה. אתי אנקרי התחזקה, וכך גם בניו של מאיר אריאל ועוד אמנים רבים וטובים עימם. התחזקותם זוכה לחשיפה בשל העניין הציבורי במפורסמים, וקליטתם בציבור הדתי אפשרית בשל הלגיטימציה בסיוע לחוזרים בתשובה. רבים רואים בכך תופעה של התחזקות היהדות במדינת ישראל.
חשיפה מועטה לחוזרים בשאלה
אלא שיש לזכור כי החוזרים בשאלה, הן מהמגזר החרדי, הן מהמגזר הדתי?לאומי, זוכים לחשיפה מועטה. מה עוד שעצם החזרה בשאלה מותירה לעיתים קרובות קרע בינם לבין המשפחה הגרעינית. מכאן שאין תהלוכות של חוזרים בשאלה ואין כמעט פרסומים על כך. כמעט אין ימי עיון מטעמם ומעטים הארגונים שמסייעים להם להתחבר עם סביבתם החדשה.
אבל הם קיימים, וכנראה במספרים גדולים. בן של חברים קרובים שלי, למשל, עומד להינשא לבחורה שהשלימה את המעבר לעולם האחר. כאשר פגשנו בה סיפרה שמכיתתה, שבה למדו כ?40 בנות, יותר ממחצית עשו את כברת הדרך שהיא עשתה. גם בתוך משפחתי וגם בהווי הירושלמי המוכר לי אני מכיר יותר ויותר חוזרים בשאלה. לדעתי, הפער בין החוזרים בתשובה לחוזרים בשאלה הוא יסוד חשוב בעתידה של החברה הישראלית. זה לא מאבק מול הדת, אבל זה מאבק מול מבטאיה הציבוריים. מאלי ישי ועד דרשותיו של מנהיגו הרוחני; מחנן פורת ועד הרב לוינגר.
אם החזרה בתשובה או ההתחזקות נותנת לחברה בישראל מימד תורני יותר, באה חזרה בשאלה ונותנת לחברה בישראל מימד ליברלי יותר, חופשי יותר ומשוחרר יותר. לא אכחד שלמתח בין שתי הגישות יש השלכה ישירה על דמותה של מדינת ישראל. האם המדינה תהיה יותר פתוחה ל"אחר"? האם המושג "גוי" יקבל משמעות של נוכרי ולא של אדם שטעה וחטא בצידו? האם תגבר הגישה הרציונלית על הגישה המשיחית שקנתה לעצמה שליטה בלב רבים.
בעת שקיעתן של האידיאולוגיות הקונבנציונליות, עולה כיוון אחר. המאבק על דמותה של ישראל אינו מאבק פוליטי בין מפלגות אלא מאבק בין גישות שונות באורח מהותי. אני, לצד רבים אחרים בישראל, אמשיך לכבד באורח פעיל את המסורת, אבל זו מסורת יהודית שבינה לבין הדתיים המחמירים יש מרחק עצום שאינו בר גישור.