פתגם אנושי עתיק קובע כי ביתו של אדם הוא מבצרו. חדרים וקירות מקנים תחושה של ביטחון, הגנה על הפרטיות ויציבות בתוך עולם משתנה ללא הרף ובמהירות. עליונות "האני" והעצמת האגואיזם ניזונות לעיתים קרובות מעוביים של קירות הבית. ככל שהבית גדול יותר - גדלה תחושת העוצמה. אולם קירות עבים אוטמים גם את חדרי הלב ומונעים את שמיעת שוועת הזולת.
חסידים מספרים על רב ידוע שבליל חורף קר ומושלג יצא להתרים יהודי עשיר עבור עניי הקהילה. הרב עמד בפתח ביתו של העשיר בשעה שהדלת היתה פתוחה, אך הוא סירב להיכנס פנימה. משנשאל הרב לפשר סירובו להיכנס הביתה, הסביר: כשהדלת סגורה העשיר לא מרגיש את הקור המשתולל בחוץ ואת מצוקת העניים שאינם יכולים להסיק את בתיהם בחורף הקשה.
לנהוג בסבלנות וסובלנות
כל מהותם הפנימית של שבעת ימי הסוכות מגולמים ברעיון היציאה מתוך הבתים, נטישת המבצרים אל דירת ארעי קטנה, סוכה שדפנותיה עצים או בדים דקים שלעיתים נעים לכאן ולכאן ברוחות הסתיו המתגברות.
היציאה מתוך הבית המוגן למשך שבוע מעוררת תחושת ענווה, צניעות ושוויון בין בני האדם. לפי היהדות, הסוכה משדרת לנו גם את ההכרה בכך שחיי האדם הם ארעיים, והעולם הזה שכולנו משועבדים לו בחיי היומיום הוא בסך הכל פרוזדור קצר אל העולם שמעבר.
הענווה שביסוד ימי חג הסוכות מחייבת אותנו לנהוג בסבלנות ובסובלנות כלפי כל אדם באשר הוא אדם, לפי מקומו ומצבו, לא לפי מעמדו החברתי. הצניעות מחייבת אותנו להתמקד בדברים החשובים באמת ולא במציאות הווירטואלית של עולם השקר. ארעיות הקיום מחייבת אותנו למעשים טובים של חסד והכרת הטוב, של נתינה ועזרה לזולת. בעניין זה אמר רבי נחמן מברסלב: ראיתי בני אדם שלקחו מהם את הכסף וראיתי כסף שלקחו ממנו את בן האדם, לעולם לא ראיתי את שניהם יחד לתמיד.
ארבעת המינים שאותם נוטלים בימי החג הם מסמליו המובהקים של החג. לולב, הדס, ערבה ואתרוג הם ביטוי של יסוד החיבור והשוויון. את מצוות ארבעת המינים יש לקיים כשכולם מאוגדים ומחוברים. ארבעת המינים נמשלו לבני האדם - לכל אחד מהם יש מעלות וחסרונות. עם זאת, רק החיבור של כולם הוא ביטוי של עוצמה וכוח. השרשרת לעולם אינה חזקה מהחוליה החלשה שבה.
אם כן, עוד נדבך ממהותו של חג הסוכות טמון באחדות שבעם ישראל - אחדות שהיא המסד לקיומנו בימי מבחן ומשבר וכן גם בימי חג ושמחה.
בימים אלו של חול המועד, כשהמוני בית ישראל מטיילים בארץ, ראוי לנו לזכור כי אויבים מנסים לפורר את כושר עמידתנו ואת אחדותנו הפנימית.
* * *
עוד שמחה מיוחדת בימי חג הסוכות היתה שמחת בית השואבה. זו היתה שמחה אמיתית, בלי להקות חימום וזמרים מקצועיים. העולים הרבים לרגל היו מתקבצים ברחבת בית המקדש, מדליקים מנורות של זהב, שרים ומנגנים. גדולי ישראל היו מרקדים לפני ההמונים. כל החצרות בירושלים הוארו מאור בית השואבה, וקולות הזמר הגיעו עד יריחו. זו היתה חגיגה נפלאה של אחדות, והיא התפרצה לאחר הימים הנוראים שבהם כל אחד לגורלו. זו היתה השמחה שלפני הכמיהה לגשם של שפע ופרנסה לכולם.
* * *
בימינו זכינו לחזור לירושלים ההולכת ונבנית. יופייה של עיר הקודש שב אליה. יהודים ממלאים את רחובותיה וחצרותיה. חורבותיה המשוקמות מתמלאות אור. בימי חול המועד האלה נזכור כי לבניין החומר צריך לצרף גם את בניין הרוח. בניין של אמונה, תקווה, אחווה, שלום ורעות בינינו. בימים של משא ומתן מדיני קשה, חשוב לזכור כי חג הסוכות הוא חג השלום, קודם בינינו ורק אחר כך עם שכנינו.