חודש הקשיש: נתן בשבקין נזכר בסבא וסבתא

סבא וסבתא שלי מצד אבי נספו שניהם בשואה. תמיד הייתי ילד סקרן שרצה לשמוע את הסיפורים מאבי אבל בשנים האחרונות אני חוקר ומתעניין אפילו עוד יותר. בגלל שתמיד חשבתי שאין זכר למשפחתי באירופה הנחתי לנושא, אך לאחרונה אני מגלה עדויות של ממש לשושלת המשפחתית הענפה שלי.

משפחתו של אבי במקור מקומי שבברית המועצות. בספטמבר 1940 הם הוגלו לפולין וכבר באוקטובר אחותו של אבי מתה מאכילת פטרייה מורעלת. בינואר 1941 סבא שלי אברהם (שעל שמו אני קרוי) מת ברעב ובקור ואבי היה צריך לקבור אותו במו ידיו. הוא היה אביהם של עשרה ילדים שמחציתם נספו בשואה ולסבא וסבתא שלי ביחד היו 17 אחים ואחיות, כאשר 15 מהם נספו בשנים הללו.

בעקבות ראיון שהיה לי בעיתון רוסי כשהתחלתי לאמן באנגליה ובו סיפרתי על ההיסטוריה המשפחתית שלי פנה אלי ראש רפובליקת קומי וביקש שאמסור לו פרטים נוספים כדי שיאתר את מקום קבורתם של בני משפחתי. עוד לפני שהספקתי להעביר אליו את הפרטים הוא אמר שמצא קבר עליו רשום "הרצל גראנאט", ואני הבנתי שמדובר במקום הנכון. הרצל היה סבא רבא שלי, ובמקור את שם משפחתי מאייתים בצורה הזו.

ילדי בקושי הכירו את אמי אבל אבי גר איתנו במשך קרוב לשבע שנים בסוף חייו. אני מסתכל על ילדי היום ויודע שהם יצאו כל כך מקסימים ומוצלחים הרבה בזכות אבי. למרות החיים הקשים שהיו לו הוא היה האדם האופטימי ביותר שראיתי והשפעתו על ילדי (משום שצופית ואני שנינו אנשי קריירה) היתה מכרעת. גם עלי.

זכיתי בסבא מילק וסבתא ג'ניה. היום הם בני למעלה משמונים ועדיין גרים בביתם שבחדרה, בו הקימו את משפחתי לפני שנים רבות. סבתא שלי במקור מצ'כוסלובקיה ובגיל 17 הגיעה לאושוויץ; סבא שלי במקור מפולין וניצל במלחמה כשהתחזה לאיכר גוי ועבד במשק פולני.

הם הכירו עם תום המלחמה באחד מהמקלטים שהוקמו לניצולי הזוועות והתחתנו באיטליה. שנים רבות לאחר מכן גם אני ובעלי התחתנו באיטליה. סבא וסבתא עלו לארץ ביחד, כשכל אחד מהם איבד רבים מבני משפחתו, והקימו משפחה עם שני ילדים: אמא שלי אביבה ואחיה אייזיק. ההפרש ביניהם הוא שש שנים. גם ילדי שלי נולדו בהפרש כזה. מקריות?

על מה שהם עברו, סבא וסבתא כמעט ולא דיברו. כדור שלישי לשואה אני מבינה שהם היו חייבים לעשות דיכוטומיה - לשים הבדל גדול בין מה שהיה לבין ההווה שהם בנו, אחרת לא היו יכולים להמשיך.

אהבתי מאוד לבוא אליהם. נהניתי מהעובדה שסבתא שלי קמה בשש בבוקר, והייתי מתעוררת מוקדם ויושבת לידה כשהיא תופרת. זכורים לי לטובה הבקרים של פסח, עם המצה המטוגנת. בערבים היינו אוכלים ביצה קשה מול ירח. כשהיינו חוזרים מהים בחדרה לא היינו נכנסים הביתה לפני שסבא היה שוטף אותנו בצינור בגינה.

פחות לטובה אני זוכרת את הימים שההורים היו נוסעים לחו"ל, ומשאירים אותנו אצל סבא וסבתא. בשעות הצהריים אסור היה לזוז ולנשום כדי לא להרוס את השלאפטשטונדה הקדושה! בשישי בערב היו כל החברים יושבים אצלם לשחק קלפים; היה שולחן לגברים ושולחן לנשים והיה המון כיבוד, ואסור היה לגעת בזה כי זה היה לאורחים. בסוף הערב הנשים היו שרות שירים בצ'כית.

הילדים שלי זוכים בסבא וסבתא רבא, ביתי הגדולה סופרת אותם כסבא וסבתא של ממש. בראש השנה נסענו לבקר אותם וסוף סוף זכינו לקבל את ה-מתכון של הגפילטעפיש שעליו אחראי עכשיו בעלי.

סבתא שלי בחורה מאוד חזקה וממש דוגמא ומופת לאישה ששרדה חיים מאוד קשים והצליחה לשמור על שמחת חיים אמיתית. לעתים היתה נתקפת צחוק במטבח. זה עבר לאמא שלי ואלי. ביתם של סבא וסבתא הוא הזיכרון הפיזי היחיד שנשאר לי מהילדות; הורי עבר למקומות שונים בארץ ולכן תמיד מרגש להגיע לביתם של סבא וסבתא בחדרה, ולחיות באותה חתיכה אחרונה של ילדות.

הייתי רוצה לספר לכם את הסיפור של שני אנשים שהם הגיבורים הפרטיים שלי - סבא וסבתא, שלא זכו לקרוא את זה. לסבא שלי מצד אמא קוראים ברל (דוב) קנל והוא נולד ב-1913 בפולין. כשהחלה המלחמה סבא החליט שהוא לא מוותר: הוא ברח ליערות והצטרף לפרטיזנים, נלחם בגרמנים מתוך היערות. באחד הקרבות סבא חטף שני כדורים, אחד בכל כתף, אך זה לא מנע ממנו להמשיך להילחם. כילד אני עדיין זוכר שהיה לו חור עמוק בכתף.

בבית של סבתא היו הרבה פסלים ותמונות של סוסים לבנים דוהרים. סבא סיפר שבאחד הקרבות הוא ופרטיזן גוי נתפסו והושלכו לכלא; הוא ידע שהולכים להרוג אותו בבוקר. בלילה סבא חלם שהוא דוהר לחופשי על סוס לבן. כשהוא קם הוא שמע ירייה. הוא הבין שאת הפרטיזן הגוי רצחו, ואותו שחררו לחופשי.

לסבתא ז"ל קראו פרומה זכרוב והיא נולדה בשנת 1924 בפולין. סבתא הייתה גיבורה לא קטנה. באחד הגטאות שהוחלט שימין הולך לחיים ושמאל למשרפות, היא ניסתה להציל את בן אחותה. היא טענה שהיא אימו, אך הגרמני זרק אותה הצידה וטען שהיא צעירה מדי בשביל ילד. כשאמה נידונה ללכת שמאלה, סבתא עשתה עצמה צולעת ורצתה לבוא איתה, אך הגרמני שוב זרק אותה הצידה. סבתא עברה מספר פעמים מחנות עבודה וגטאות. באחד הגטאות, כשהשומר נרדם, היא ועוד כמה חברים החליטו לברוח. הם ברחו והסתתרו ביערות.

בתום המלחמה, מכר הכיר בין סבא לסבתא ולמחרת הם התחתנו. ב-1957 סבא וסבתא עלו לארץ, למושב שדה אליעזר שבצפון. הם עבדו בחקלאות, גידלו פרדסים על 30 דונם אדמה. אמא סיפרה לי שבאחת הפעמים שסבא עבד עם הטרקטור הוא פגע בטעות בנחיל דבורים. הדבורים תקפו אותו והוא נפל מהטרקטור, אך הטרקטור המשיך לנסוע, דרס את סבא ושבר לו את עצם הבריח. בכוחותיו האחרונים סבא זחל עד המושב, ומשם פונה לבית חולים.

סבא וסבתא הכירו יום אחד בלבד לפני שהחליטו להתחתן, הם חיו יחדיו כמעט 60 שנה. סבא נפטר בגיל 85, ב-1998, מדלקת ריאות. סבתא נפטרה בגיל 87, ב-2009, בשיבה טובה.

סבא שלי הוא סבא ברוך. אני מניח שלכל אחד יש או היה סבא מיוחד במינו, אבל סבא שלי היה סבא די רגיל. סבא שלי לבש גופיות סבא. רוב הזמן עישן מלבורו מאה אדום, מאז שחזר משנת עבודה בארצות הברית. סבא שלי היה נגר, ולא סתם נגר אלא נגר-אמן: הוא ידע לכופף עצים ועשה רהיטים מרהיבים שחלקם נמצאים ברשות המשפחה עד היום. הוא היה כל כך מוכשר עד שביתו, שחיה בניו יורק, הטיסה אותו לביתה ושם היה חי איתה ועם שאר המשפחה למשך שנה, בעודו מעצב להם חדר שינה יחיד ומיוחד.

סבא ברוך היה פולני מהסוג הפשוט. איכר שאכל מרק ברעש עם הרבה לחם. הוא היה מענטש. הוא ואשתו, סבתא מרים, חיו בתל אביב ליד גן העיר שנבנה על חורבות גן החיות בו הייתי מבקר רבות. לא ייאמן, אבל היה שם גן חיות של ממש - עם פילים והכל - והריח שלהם הגיע עד לדירתם הצנועה של סבי וסבתי.

סבא עלה לארץ בשנת שלושים ומשהו, ממש לפני שבני משפחתו נכחדו בפולין. בערך חמישה ימים לאחר שהגיע ארצה הלך ברחוב קינג ג'ורג', ורכב תועה פגע בו וריסק את לסתו, ומאז הוא היה מאוד דומה למוטל'ה שפיגלר. כלומר, לא תמיד שפר עליו מזלו. היה לו תחביב נהדר שמעטים האנשים שאני מכיר מחזיקים: הוא היה בונה תמונות פורניר. פורניר הוא בעצם חתיכות עץ דקות וצבעוניות שבמלאכת מחשבת של כמה חודשים היה סבא ברוך הופך אותם לתמונה צבעונית יפה דקה ומעץ!

הוא לא גמר כל כך יפה. הייתי איתו לקראת הסוף. הוא לא רצה ללכת אבל אני גם לא זוכר אותו שמח במיוחד להיות פה. סבא השאיר תמונות ורהיטים באמת שווים והיה לו קול מהדהד שאני עדיין זוכר היום.

יהיה זכרו של סבא ברוך.

את סבתא שלי, סולטנה לבית נחמני, הכרתי לראשונה ביום שהובלה למנוחת עולמים במקנס, מרוקו. הייתי צעיר מכדי להבין מה קורה מסביב. אני זוכר במעומעם המוני אנשים שהולכים אחרי ארונה ובוכים. במיוחד אני זוכר את הדודים שלי מתייפחים בבכי קורע לב, כמו חרב עליהם עולמם. הבטתי בהם ולא הבנתי את פשר התכונה. אבי, שצעדתי לידו, היה הגדול מבין אחיו. איני זוכר אם בכה או לא. כששבנו לבית של סבא וסבתא, הבחנתי שסבתא איננה. שאלתי את אבי והוא אמר לי שהיא הלכה.

כעבור כמה שנים, עצר דוור ליד הכניסה לבניין שבו התגוררנו בקזבלנקה. הוא החזיק חבילה של מכתבים בידו ושאל היכן אבי. "בעבודה", אמרתי לו. הוא פשפש מבין הניירות והושיט לי מברק. "תחתום כאן", פקד עלי. הייתי בקושי בן 10 וטרם נפל בחלקי לחתום את שמי. כתבתי את שמי המלא וקיבלתי את המברק ליד.

סדקתי מעט את פיסת הנייר הכחלחלה כדי לראות מה בתוכה. הבחנתי בשורה אחת בלבד, כתובה בצרפתית. Pere est decede. Enterrement demain"" (אבא נפטר. הקבורה מחר). רעד קל אחז את גופי. נדמה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לסופיותו של המוות. גדלתי אצל סבי, בטרם עקרו הוריי ממקנס לקזבלנקה. סבתי נפטרה וסבי, מאמין אדוק, חיפש להרביץ תורה. הדודים שלי, שגרו תחת קורת הגג שלו, לא גילו שום עניין בדת ונהגו כגויים גמורים. אני זוכר שבאחת התפילות בבית הכנסת, פנו מתפללים בתחינה לסבא שלי כדי שיניא את בניו מלנהוג במכונית בשבת. לשווא.

מנהג עשה לו סבי לספר לי סיפורים מהתנ"ך בטרם נרדם. לא היה לי מושג אם הסיפורים היו אמיתיים או בדויים, אך הם הותירו עלי רושם עמוק. בסיפורים האלה, היהודים תמיד יצאו טוב. הלא יהודים, יצאו לא טוב.

גרנו בשכונה היהודית של מקנס. כמה צעדים מביתו של סבי, התגוררה משפחת משאש. השתוקקתי לתפילות בבית הכנסת ולו כדי לראות את הרב יוסף משאש, את הדרת פניו וגלימתו השחורה-אדומה. זמן רב האמנתי שהוא המשיח. זקנו הלבן ופניו האדומים, ובייחוד מבטו רווי החוכמה הרעידו לבבות - של יהודים וערבים. כל מי שנתקל בו, נישק את ידו. כל מי שחפץ, זכה לברכתו. גם סבא שלי נשק את ידו כל אימת שנתקל בו.

עתה אחזתי את המברק בחוזקה, מהרהר בשורה הבודדה שהזדקרה ממנו. אבי הגיע והושטתי לו את המברק. הוא פתח אותו וקרא. בלי לומר מילה, הוא תחב אותו לכיסו ונעלם.

עכשיו תורכם. לרגל חודש הקשיש הבינלאומי יוצא אתר וואלה! בשיתוף עמותת "מטב" בתחרות סיפורים קצרים נושאת פרסים. שלחו לנו סיפור קצר (עד 200 מילה) ותמונה מייצגת על הקשר המיוחד עם סבכם או סבתכם, ונסו להרשים את צוות שופטינו. 30 הסיפורים הנבחרים יפורסמו באתר, עשרת הטובים ביותר יזכו בפרסים (ראו לינק מצורף).