ההתנתקות עצרה את גידול האתרוגים (ואת החלום)

בדיוק כשמטע האתרוגים של יהודה דמארי בגוש קטיף היה מוכן להניב פרי, הגיעה ההתנתקות והמטע פונה. דמארי תובע מהמדינה לפצות אותו על המטע האבוד כדי שיוכל לחדש את חלומו

  • אתרוג
  • גוש קטיף
גלעד גרוסמן

השבוע נסע יהודה דמארי למושב מסלול שליד אופקים, למעלה משעת נסיעה מביתו ביד בנימין כדי לקנות אתרוגים לסוכות. "בשביל אתרוג מהודר הייתי נוסע עד קריית שמונה", הוא אומר ללא היסוס. זו השנה השנייה שהוא קונה אתרוגים לחג במושב, לאחר שהתייאש מדוכנים שונים בארץ בהם ביקר בשנים האחרונות. אולם הוא מתקשה להסתיר את האכזבה שחש מ"ארבעת האתרוגים הקטנים" שרכש. "אני לא מצליח למצוא אתרוג מהודר כמו שהייתי מוצא במטע שלי בגוש קטיף", הוא אמר בעצב. דמארי חולם להקים מטע חדש, לכן הגיש באחרונה תביעה של מעל מיליון שקל נגד המדינה, בדרישה לפצות אותו על המטע שאיבד.

דמארי הוא חקלאי מילדות. "לעבוד באדמה זה גם בריאות וגם כיף - לקום ב-4:30, להתפלל, לצאת לעבוד ואז לחזור ולאכול פיתה חמה של אמא", הוא משחזר זכרונות ילדות. "רק כשאתה גדל אתה מבין שיש עוד הרבה דברים מסביב ושגם צריך להרוויח מזה". לפני כ-20 שנה עבר לגוש קטיף. תחילה גר בנווה דקלים ולאחר מכן עבר למושב גן אור. הוא הקים חממות וגידל עגבניות שרי, ובמקביל עבד עם נוער. הקושי לפקח כראוי על החממות במקביל לעיסוקיו האחרים הוביל אותו לכך שהשכיר את החממות והחליט ב-1999 לנטוע מטע של אתרוגים.

"מטע אתה מטפח מילדות", מספר דמארי. "אתה רואה איך הוא גדל, אתה מטפל בו, מסדר אותו וזה נותן נחת רוח. זה לא כמו עגבניות ששותלים ועוקרים במחזוריות". הבחירה בגידול אתרוגים דווקא, כלל לא היתה מקרית. "זה היה חלום שלי", הוא אומר. "הבייבי שלו", מתארת זאת אשתו מיכל. "האתרוג יש לו פן יהודי, שורשי", מסביר דמארי. הוא גם אינו מתייחס לטעם ולריח של הפרי כמשל בלבד. "אנחנו התימנים אוכלים אתרוגים כל השנה, לא רק בסוכות. יש לו טעם מאוד מיוחד וריח שהוא שילוב של לימון ותפוז. זה מחייה את הנשמה, אבל רק כשאוכלים אתרוג טרי מקטיף, לא כזה שישב כמה חודשים בקירור".

דמארי עדיין ממתין

גידול אתרוגים הוא עסק סבוך. על פי ההלכה, בשלוש השנים הראשונות אסור לאכול את הפירות, וגם בשנה הרביעית השימוש בפרי לצורך מצוות ארבעת המינים מוגבל. לכן, רק מהשנה החמישית צפה דמארי להנות מפרי עמלו. אולם אז באה ההתנתקות, והוא נאלץ לעזוב את ביתו ולהשאיר את המטע מאחוריו. למרות הקשיים, הוא עדיין מקווה להקים מטע חדש, כשהוא לא מסתיר לרגע שמדובר במקור פרנסה, לא רק במקור להנאה. אולם, לדבריו הוא לא קיבל פיצוי הולם על הפסדיו, מה שיקשה עליו להקים מטע אם וכאשר יקבל קרקע חלופית.

תחילה קיבל דמארי מוועדת הזכאות של מינהלת סלע 27 אלף שקל עבור המטע, מכיוון שלדברי פרקליטו, עו"ד יוסי פוקס, החוק לא היה מותאם לפיצויים למטעים. השניים פנו לוועדה המיוחדת של המינהלת, שמטרתה לשקול הענקת פיצויים לפנים משורת הדין, שהעניקה לדמארי פיצוי של כ-284 אלף שקל. כעבור כשלושה שבועות החליטה הוועדה להגדיל את סכום הפיצוי ל-632 אלף שקל עבור ההשקעה במטע ועבור הפרי שלא נקטף.

אולם, בתביעה שהגיש לבית משפט השלום בירושלים נגד המדינה טוען דמארי כי השווי האמיתי של המטע, על פי הערכת שמאי מומחה שביקר במטע לפני ההתנתקות עומד על כ-1.8 מיליון שקל. לכן הוא דורש לקבל את ההפרש. "כשחוקקו את חוק פינוי פיצוי הוכנס בו סעיף שכותרתו 'ייחוד העילה', שקובע שאם אדם הגיש תביעה למינהלת סל"ע, הוא לא יכול אחר כך לתבוע את המדינה מכוח דינים אחרים, אולם בג"ץ ביטל את הסעיף מכיוון שאינו חוקתי", מסביר עו"ד פוקס את הבסיס המשפטי מאחורי התביעה. "אנחנו טוענים כי מנגנון הפיצוי של חוק פינוי-פיצוי כשל במקרה הזה, ולכן משפחת דמארי לא קיבלו את הפיצוי המגיע להם". הוא הוסיף שדמארי מבקש פיצוי רק על השווי של הפרדס בעת הפיצוי, ללא שום תוספת על הפסדים עתידיים שנגרמו לו.

בינתיים דמארי ממתין לקבלת קרקע מהמדינה, עליה מקווים הוא ואחד מחבריו להקים מטע אתרוגים בגודל 40 דונם. אולם הוא חושש שלא יצליח להגשים את החלום, במיוחד לאור העובדה שכבר חמש שנים הוא ממתין להקצאת הקרקע, וכל פגישותיו עם הגורמים הממשלתיים לא הצליחו לזרז את התהליך. הוא גם מודה שבגיל 52 העיסוק בחקלאות לא נעשה קל יותר. "אם היית שואל אותי ישר אחרי הגירוש, הייתי אומר לך שתוך שנתיים יהיה לי מטע, אבל היום אני בספק", הוא אומר בטון מפוקח. ועדיין, הוא לא מוותר על החלום, ומקווה לשני דברים – קבלת קרקע חלופית וזכיה בתביעה, "כדי שאוכל לנטוע את הכסף בקרקע".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully