האופטימיות ניצחה

בשנת 1989, שנתיים לאחר הפיגוע הקשה סמוך לאלפי מנשה, שבו איבד אייבי מוזס את רעייתו, עפרה, ואת בנו טל בן ה?5, הוא ירד מהמטוס בטורקיה, ושמע בחור צעיר קורא לו. "הוא היה איש ביטחון בטורקיה, וסיפר לי שהוא חקר אותי מיד כשהגעתי לבית החולים. הוא גם היה בין אלה שתפסו את המחבל שפגע במשפחה שלי", נזכר מוזס השבוע, "לפני כשנתיים פגשתי אותו שוב. קוראים לו יובל דיסקין, והוא היום ראש השב"כ. אמרתי לו שעל אף כל הכאב, הצער התהומי והאובדן הענק שלנו, אני מוכן שהוא ייסע לכלא מגידו, ייקח משם את המחבל הארור, וישחרר אותו תמורת החזרתו של גלעד שליט הביתה".

אייבי מוזס חגג לפני מספר ימים את יום הולדתו ה?60. הוא כבר סבא גאה לנכד, רון בן ה?5, לא מש מילדיו, אופטימי ושופע הומור. הוא חווה על בשרו את הפיגוע באפריל 1987, אז השליך מחבל בקבוק תבערה לתוך המכונית המשפחתית, הרג את האם, עפרה, ואת הבן הקטן, טל, וגרם לפציעתם הקשה של מוזס ושל שני ילדיו הגדולים. הפיגוע נצרב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי כאחת הטרגדיות המשפחתיות הקשות ביותר וכסמל לאובדן, אך גם לחוזק נפשי יוצא דופן.

מוזס עדיין חי ונושם כל פיגוע שקורה בארץ. הוא אומר שלאחרונה הוא לא יכול להפסיק לחשוב על היתומים, שהוריהם נרצחו בפיגוע הירי ליד חברון. ברור לו שאין להם יותר חגים, ולא שבתות, ורק מי שחווה צער ואובדן תהומי שכזה יודע שהשיקום ארוך מנשוא ושהעצב לא יידע גבול. עד היום הוא נושא על גופו את צלקות הפיגוע, אבל מבהיר בנחרצות שהפגיעה הנפשית היא הקשה מכל, והתרופה היחידה לה היא להשתדל להישאר אופטימי. להיות חמוש בכמה שיותר הומור אהבה משפחתית.

אייבי מוזס נולד בהודו. מגיל צעיר חלם להיות טייס בחיל?האוויר הישראלי. בתיכון בהודו הוא למד לטוס ורגע לפני שהמשפחה שלו עזבה את הודו לטובת גידול בקר באוסטרליה, הודיע הנער לאביו כי זה לא בשבילו, ועלה לישראל. "אבא שלי היה בהלם, אבל אני כתמיד הייתי מאוד נחרץ. הגעתי לישראל בגיל 16, התקבלתי לבית הספר הטכני של חיל האוויר, והגעתי לביקור אצל המשפחה שלי בירושלים. ראיתי את עפרה, בת דודתי, וידעתי שהיא תהיה אשתי. היא היתה אז בת 12, כל?כך יפה, כל?כך מיוחדת, זאת היתה אהבה ממבט ראשון, ומאז היינו ביחד", משחזר אייבי.

מוזס התגייס לחיל האוויר ולא היה טייס, אך שולב בתפקידים נחשקים, ובכל רגע פנוי היה עושה שמיניות באוויר כדי לבקר את עפרה. "שבועיים לפני השחרור התחתנו. התקבלתי לעבודה בחברת התעופה TWA. ב?1983 היינו מהמתיישבים הראשונים שאיכלסו את אלפי מנשה", מספר מוזס.
אייבי אומר שהיה להם חיים מאושרים. נולדו להם שלושה ילדים - ניר, עדי וטל - עפרה היתה בהריון, ורגע לפני חג הפסח של שנת 1987, הם נסעו כולם יחד לקנות מתנות למשפחה. "זה היה במוצאי שבת, יצאנו מאלפי מנשה לכיוון כפר סבא, כל המשפחה, והיה איתנו עוד חבר של ניר.

פתאום, סמוך לכפר חבלה, נזרק עלינו מהפרדסים בקבוק תבערה לתוך המכונית. האוטו הפך מיד למלכודת אש אחת גדולה. הצלחתי לחלץ את עצמי, פתחתי מהר את הדלתות של הילדים מאחור והוצאתי אותם. הם היו עם כוויות קשות. גם אני נפגעתי מאוד קשה, אבל ידעתי שאני חייב לחלץ גם את עפרה. זה היה בלתי אפשרי. הדלת רותכה מעצמת החום, ונסגרה כך שאי אפשר היה לגעת בה ולפתוח אותה".

עדי מוזס היתה אז בת שמונה. היא זוכרת היטב את הרגעים הטראומתיים ששינו את חייה. "אמא הכינה לנו כריכים לדרך. איך שנגסתי באחד מהם, ראיתי הכל כתום בעיניים. אבא הצליח לחלץ אותנו, ואז אני, כילדה קטנה, עמדתי מול מכונית בוערת, פצועה, פגועה וראיתי הכל. ראיתי איך אבא לא מצליח לחלץ את אימא מהמכונית. זאת תמונה זוועתית שלא מרפה ממני מאז וכנראה שלא תרפה לעולם", מספרת עדי, היום מפיקת טלוויזיה בת 31.

עפרה מוזס, שהיתה בהריון, מתה במקום. הבן טל נפצע אנושות ונלקח לבית החולים. בחדר לידו שכבה עדי, פצועה קשה. אייבי, שנפצע אף הוא באורח קשה, אושפז בבית חולים אחר, כך גם הבן ניר, שהיה בן 13, ונפצע קל יותר. עדי ידעה כבר בבית החולים שאמא שלה מתה, "כי אף אחד לא יוצא בחיים ממכונית כזאת". ילדה בת 8, סובלת מכוויות קשות, אבל גם יודעת היטב שהיא חייבת לעזור כמה שניתן לאח הקטן שלה, שנאבק על חייו. "אבא לא היה איתנו, גם לא ניר. שכבנו חדר ליד חדר, וידעתי שאני חייבת לעזור לו. לילה אחד, כשהיה קשה לו להירדם, צעקתי לו מהחדר שלי 'בוא נספור כבשים ביחד עד שנירדם'. וכך, כשכל המחלקה שומעת, פשוט התחלנו לספור כבשים יחד".

טל לא החזיק מעמד. אחרי שלושה חודשים הוא נכנע לפציעותיו, ומת בבית החולים. עדי עברה טיפולים רבים, בהם ניתוחים להשתלת עור. רק אחרי כ?4 חודשים התאחדה המשפחה. אייבי, ניר ועדי הגיעו הביתה שבורי לב ופצועי גוף. "ידעתי מיד שעכשיו זה סרט חדש", מספר אייבי.

"איבדתי את אהבת חיי, נעוריי, את האמא והאישה, שהיתה הכל בבית. לא ידעתי אפילו להכין חביתה. הכל היה ריק פתאום, הבית נראה לי שחור, מפויח. חונכתי להיות חזק, אבל חשבתי לעצמי 'למה אני לא נהרגתי? למה עפרה לא נשארה לטפל בילדים?', היא הרי עשתה את זה הכי טוב בעולם".

מוזס הבין שעכשיו הטיפול בבית הוא באחריותו. הוא העמיד את שני ילדיו מול המראה עם תחבושות הלחץ שעל גופם, ואמר להם שהחיים לא יהיו אותו דבר, גם לא העור. ניר ועדי פרצו בבכי. הוא זוכר רק שאמר להם "בואו נחיה הכי טוב שאפשר בשביל אמא וטל". "כל אחד ניסה לחזק את השני", הוא מספר, "אמרתי להם שהם יכולים לבכות, לצחוק, לתת דרור לרגשות. אבל בכיתי רק לבד בחדר השינה. אז הייתי נשבר. אז שכבתי ובכיתי על מה שקרה לנו".

עדי אומרת שאבא שלה נהפך גם לאבא וגם לאמא שלהם. "אמא שלי לא יוצאת לי מהראש לרגע אחד", אומרת עדי. "בשנים הראשונות לא יכולתי לראות אש, היא תמיד דאגה לנו להכל. אבא מאוד השתדל אחרי האסון, הכניס הומור שהיה קיים בו תמיד והפך לאבא ואמא. הוא ידע עלי הכל, כולל הכל. הוא אפילו למד להכין תפוחי אדמה ועוף, ואת זה היינו אוכלים בשישי, בשבת, בחגים, וברור שאז, כמו בכל יום למעשה, אמא וטל היו חסרים לנו מאוד".

מוזס לא ויתר על החיים, ואף נהג לקחת את ילדיו לבתי חולים כדי שיראו לפצועים אחרים מפיגועי טרור שהם עומדים על הרגליים. "חשבתי שלמרות העצב הרב והפגיעה הפיזית שלנו, דווקא אנחנו צריכים לשמש דוגמה לאחרים, לתת להם תקווה, להראות להם איך השתקמנו, איך אנחנו נראים היום, איך לא נשברנו לעולם", הוא אומר בנחישות. "הפציעות הגופניות שלנו הגלידו בחלקן, אבל העצב הפנימי תמיד נשאר. למרות זאת אנחנו שופעי הומור, צוחקים הרבה, מאוד קרובים אחד לשני, ומבלים המון ביחד".

על רגישותו של מוזס לשכול יכול להעיד אליעזר חסדאי, ראש מועצת אלפי מנשה זה 13 שנה. לפני 14 שנים הוא איבד את בתו מעיין, בת 18 במותה, בתאונת דרכים. הוא היה מרוסק, ובשבעה בא מוזס לנחם אותו. "משפחת מוזס הפכה לסמל, ואני תמיד הערצתי אותם על העמידות שלהם", סיפר השבוע חסדאי. "אייבי הגיע לנחם אותי, ואני הייתי באחד הרגעים הקשים של חיי. הייתי על הרצפה. קיבלתי ממנו חיבוק, והוא הסתכל עליי עם העיניים החכמות שלו, ולא אמר דבר. איזה תעצומות נפש קיבלתי מזה. אמרתי לעצמי, אם איש כזה עומד על הרגליים אחרי כל מה שאיבד, גם אני נעמד על הרגליים. עוד באותו לילה אשתי אפרת ואני דיברנו על המבט שלו, והחלטנו שאנחנו בוחרים בחיים".

אחרי הפיגוע קנה מוזס את תחנת הדלק שבכניסה לאלפי מנשה. היה לו חשוב שכבר שם, עוד לפני הכניסה ליישוב, יראו הבאים את האור הדולק, את החיים שנמשכים. "ידעתי תמיד שאנחנו חייבים להישאר באלפי מנשה ואני מאוד שמח על כך", הוא מספר, "התחלנו כמה משפחות בשנת 83 והיום יש באלפי מנשה כבר קרוב ל?10,000 תושבים. זה הניצחון הכי גדול של החיים, הניצחון המשפחתי על הטרור. האירוע הכואב שלנו שם על המפה את אלפי מנשה. המחבלים רצו אולי לסמן משהו בפיגוע הזה, אולי לקבוע עובדות בשטח, אבל נשארנו איתנים ואפילו חזקים יותר".

"יום אחד בא אלי אחד העובדים שלי בתחנה ואמר לי שהאיש שמתדלק את המשאית הוא אח של המחבל. היה לי קשה, אך לא עשיתי דבר. החלטתי לא לגשת אליו", הוא נזכר וממהר להבהיר: "עד היום יש לי חברים ערבים שאני בקשר איתם. נכון שדרשתי עונש מוות למחבל שפגע בנו, אבל אני לא חושב שכולם אשמים באירוע הזה.

"לפני כשנתיים סגרתי מעגל, נפגשתי שוב עם ראש השב"כ יובל דיסקין ואמרתי לו שמצידי, על אף המחיר הכבד, הוא יכול לנסוע עכשיו לכלא מגידו ולשחרר את המחבל שפגע בנו תמורת שחרורו של גלעד שליט", אומר מוזס בנחרצות, "יש לי בעיה לא קטנה עם המחיר הכבד הזה, אבל אני מוכן לכך, וחושב כל הזמן מה זה יעשה למשפחת שליט, לחיילים האחרים".

לפני מספר ימים אירגנו ניר ועדי מסיבה לכבוד יום הולדתו ה?60 של אייבי. היו שם אנשי תקשורת מובילים, אנשי עסקים וחברה, אזרחים מהשורה, וכולם חיבקו אותו והעלו על נס את העוצמה שאיפשרה לאייבי להעמיד מחדש את משפחתו על הרגליים. אייבי היה נרגש. עדי אומרת שזה ברור שהוא הזיל דמעות, כך גם היא, והם דיברו שם גם על אמא ועל טל, אבל גם נהנו וצחקו, כמו שהם נוהגים לעשות במפגשים התכופים שלהם.

אייבי סיפר שוב איך צעק בבית החולים עד לב השמיים כשנכדו נולד, ואמר לכל הסובבים שזה הניצחון האמיתי שלו על הטרור. "הוא מסמל עבורי יותר מכל שלא הצליחו לרסק את משפחת מוזס על אף שפגעו בה כל כך קשה".

"השמחה אף פעם לא שלמה. כך היה בחגיגת ה?60 שלי, כך בחתונה של ניר. כל יום אני זוכר את עפרה וטל שלי, שעל שמם נקראת תחנת הדלק שלי", הוא אומר בהשלמה. "הייתי בין מקימי הארגון לנפגעי הטרור, הפכתי בעל כורחי להיות מפורסם והכי בעולם הייתי רוצה לחזור אחורה. להיות אייבי שאף אחד לא מכיר, להפסיק להיקרע מכל פיגוע טרור שגודע משפחות שלמות. הייתי נורא רוצה שהנכד שלי, רון, יחיה כמו בשווייץ. שיהיה לו שקט נפשי, שלא ילך לצבא, אלא שיהיה לו פרח בקנה. הייתי נורא רוצה שאחמד, השכן שלו ממול יצעק לו 'היי, אתה רוצה קצת חומוס?'".