תופעת הפוליגמיה (ריבוי נשים) אסורה על פי החוק, אולם לאורך השנים ממשלת ישראל לא עשתה כמעט דבר כדי לצמצם את התופעה. מי שמשלמות את המחיר הן נשות המגזר הבדואי בדרום. "שיעור הפוליגמיה מכלל הנישואים במגזר הבדואי בדרום בשנת 2010 נע בין 20%-36%" מגלה ד"ר מג'יד אל עטאוונה, סוציולוג ומנהל אגף הרווחה במועצת אבו בסמה. "אחוז הנשואים ליותר מאישה אחת אינו יורד באופן משמעותי לאורך השנים למרות הקידמה. הפולגמיה הפכה להיות הכרח הישרדותי עבור שיח'ים רבים בדרום אשר מנצלים את הגדלת מספר הנפשות לשם הגדלת כוחו הפוליטי-מוניציפלי של השבט". הוא מוסיף.
נוכח התופעה אותה מתאר ד"ר אל-עטאוונה, גברים בדואים רבים נכנעים ללחץ המשפחתי ובוחרים לשאת אישה שנייה, שלישית ורביעית מישראל או מהשטחים, למרות שאין ביכולתם לכלכל או לתמוך בה. גורם בכיר במשרד הבינוי והשיכון המטפל בענייני הסדרת התיישבותם של בני המגזר הבדואי טוען, שמעמדה של האישה השנייה במשפחה הבדואית לרוב יהיה נחות משל הראשונה בין בשל היותה אישה פלסטינית "נחותה גזעית" ה"מיובאת" משטח יו"ש, עזה או ירדן או בגלל "חוסר האותנטיות" שלה לעומת האישה הראשונה".
"
מחירה של אישה צעירה משטחי הרשות הפלסטינית יכול לנוע סביב 2000 דינר לעומת אישה בדואית שמחירה נע סביב 5000 דינר", אומר המקור, "הגיל והיופי החיצוני הם שני מרכיבים מאוד חשובים בקביעת מחיר ה"מיזניה" ("מוהר" במסורת היהודית) שישלם הגבר למשפחתה של העתידה להינשא לו.
אימא ללא הוכחה
ר' (35), מרהט היא אחת מאלפי קורבנות הפוליגמיה. היא גדלה בכפר קטן בפאתי חברון ומחזיקה בתעודת זהות ירוקה. נישואיה כאישה שנייה לגבר בדואי מרהט לפני 16 שנה לא צלחו, בלשון המעטה, והיא גורשה מביתה יחד עם בנה וביתה הקטנים, לאחר מסכת התעללויות פיזיות רבת שנים. בארבע השנים האחרונות חדל בעלה מלתמוך בה כלכלית, והיא נאלצת לקום כל בוקר בשעה 04:30 ולעבוד בשדות החקלאיים של יישובי הנגב המערבי. ר' מספרת שבעלה מסרב להעביר לחשבונה את קצבת הביטוח הלאומי עבור שני ילדיהם המשותפים. "אני מפחדת לפנות לביטוח הלאומי מפני שאני חסרת מעמד בעיני המדינה. אני שוהה פלסטינית בלתי חוקית, בסכנת גירוש מיידית שאינה מוכרת כאימה לשני ילדיה. חוסר האונים מוביל אותי למחשבה שאם אבא ואמא שלי היו בחיים, הייתי בורחת לשטחים וחוזרת לכפר שלי", היא מספרת בייאוש.
"אני מרגישה כבר הרבה שנים כאילו אני מתה" אומרת ר', "אין לי הגנה על הילדים. אין לי הוכחה לכך שאני אימא שלהם. בתעודת הזהות שלי אני רשומה עדיין כרווקה. הילדים לא רשומים על שמי, ובעלי יכול בכל רגע לקחת אותם". א', (35) בדואית - ישראלית מתל שבע, נישאה כאישה שנייה בגיל 20 והתגרשה בשנת 2003. שתי בנותיה מנישואיה הכושלים נשארו אצל בעלה במסגרת הסכם הגירושים, שאושר על ידי בית הדין השרעי בבאר שבע, ומטופלות על ידי דודתו. היא רואה אותן לעיתים רחוקות."בעלי היה אלכוהוליסט אלים ומובטל וההחלטה לעזוב את הבית הייתה שלי. חזרתי לבית הורי וכעבור שנה ממועד הגירושים הגענו להסכם גירושים שאושר על ידי בית הדין השרעי". בשנת 2008 התחתנה א' בשנית עם גבר בן 57. מדובר בנישואי נוחות שמאפשרים לה למעשה להיחלץ מהסטיגמה החברתית של "גרושה".
נופלות בין הכסאות
רב פקד תמיר אבטבי, דובר מרחב נגב במשטרה, מספר שמשנת 2007 לא הוגשה ולו תלונה אחת למשטרה בגין פולגמיה. לעומתו, גורם משטרתי בכיר המטפל בענייני המגזר הבדואי בדרום טוען שהמשטרה נכחה בהרבה דיונים בנושא הפוליגמיה עם משרד המשפטים, אך לדבריו זו "תופעה תרבותית רחבה ובעייתית שמחייבת שילוב זרועות בין - משרדי בממשלה".
הועדה לקידום מעמד האישה בכנסת דנה בפעם האחרונה בנושא הפוליגמיה בחודש נובמבר 2006. הוועדה קבעה כי קשה לאמוד את היקף תופעת הפוליגמיה בקרב הבדואים בישראל בעיקר משום ששיעור גדול מהנישואין הפוליגמיים אינם רשמיים ולכן אינם מתועדים. ממשטרת ישראל נמסר לוועדה כי בשנים 2005/6 נפתחו ארבעה תיקי חקירה בלבד נגד בדואים בעבירה של ריבוי נישואין.