פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קרב האהודים - מחשבות נוגות על שהתרחש בצמרת

      הטחת ההאשמות ההדדית בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לבין שר הביטחון אהוד ברק מעידה בצורה חדה מאוד, שחלק ניכר מהאנרגיות של נבחרי הציבור שלנו מושקע במאבקי כוח ילדותיים במקום בקידום ענייניה של המדינה.

      אישים שהציבור נתן בהם את אמונו, ושהוא עדיין מאמין לתומו כי הם מקדישים את כל זמנם, מרצם ויכולותיהם לתפקידם, מתגלים כטרודים בבקשות לג'ובים ובמריבות ילדותיות. הציבור מאמין שמנהיגיו עושים כל מאמץ לשמור על ביטחון האזרחים, מוגיעים את מוחם בשאלה כיצד להילחם בעוני, יושבים יומם ולילה כדי להילחם בתאונות הדרכים ומחפשים פתרונות כיצד להיאבק בפשיעה ההולכת וגואה - אבל מתברר שהם שם למעלה עוסקים בעיקר במלחמות אישיות ובניגוח אישי.

      היום זה קצת מוזר לשמוע, אבל ב?1999, כשאהוד אולמרט היה ראש עיריית ירושלים, הוא התייצב לצידו של אהוד ברק וטען כי "ברק לא יחלק את ירושלים". בספרו החדש אולמרט מסביר כי נהג כך כי פעם היתה לו הערכה עמוקה כלפי ברק, אבל היום נראה כי אולמרט תמך אז בברק מסיבה אחרת. אולי זה קרה משום שאז הוא היה עוין לנתניהו שהתמודד מול ברק בבחירות.
      כיום אולמרט סולד מברק סלידה אישית. בספרו האוטוביוגרפי שאמור לצאת לאור הוא מגדיר אותו כ"ראש ממשלה גרוע. אולי הגרוע בתולדות המדינה. קסמו פג בעיניי לחלוטין". עוד סיפר אולמרט, בפרקים שכבר פורסמו, כי ברק הפציר בו לשלב אותו ברשימת קדימה לכנסת ואף הציע כי יפקיד מכתב שבו יתחייב כי יהיה נאמן לו ללא סייג.

      יתרה מזו, אולמרט גם מספר כי ברק ביקש ממנו לפטר את עמיר פרץ מתפקיד שר הביטחון ולמנות אותו תחתיו. "הייתי כל כך המום מהמפגן הזה של אי?לויאליות, שמתוך סקרנות שאלתי כמה מבכירי מפלגתו מה הם חושבים על ההצעה", כתב אולמרט. אבל מה שמותיר את הקורא המום הוא שני דברים: אם אולמרט דובר אמת, התנהגותו של ברק היא מפגן אופורטוניסטי מבחיל. אבל אם כך כותב מי שהיה ראש ממשלה אך לפני שנתיים על מי שהיה שר הביטחון בממשלתו - לאן עוד נידרדר?

      אולמרט, בספרו, לא מחסל חשבונות רק עם ברק. יש לו גם לא מעט ביקורת על יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, על ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר ועל שאול מופז. למעשה, אולמרט, ממקימי קדימה, משמיץ את כל ראשיה.

      התופעה אינה חדשה

      למען האמת, התופעה של מאבקי כוח בצמרת תוך כדי הכפשות אישיות קשות אינה חדשה. היא היתה קיימת בכל שנות קיום המדינה.

      בן?גוריון נהג בזלזול במנהיג האופוזיציה מנחם בגין ובסגנו, משה שרת. לוי אשכול סלד מבן?גוריון. אריאל שרון נהג כאיש אופוזיציה כאשר כיהן בממשלתו של יצחק שמיר.

      וזכורה לרבים הטינה האישית העמוקה שהיתה בין יצחק רבין לשמעון פרס ("חתרן בלתי נלאה"), ובין יצחק שמיר לשמעון פרס בממשלת האחדות הלאומית.

      אבל דומה שספרו של אולמרט, שמתפרסם רק שנתיים לאחר תום כהונתו כראש הממשלה, שובר את כל שיאי הטינה אישית - ומכבס את הכביסה המלוכלכת בצורה שלא היכרנו עד כה.
      המציאות הזו מעוררת מחשבות נוגות, שכן אם ראש הממשלה ושריו טרודים בחשבונות אישיים, כיצד נוכל לסמוך עליהם ביום פקודה?

      אם לגבי "מבצעים נועזים" הם מאשימים זה את זה באינטרסים אישיים, כיצד נסמוך עליהם בהחלטות שהן לעיתים הרות גורל?
      אולמרט משמיץ את שריו לשעבר, אבל התחושה היא שכולנו נעלבים מהמצב שנחשף בצמרת המדינה עד לא מזמן.