אמריקה חזקה: האם המעצמה תשרוד?

"בעוד כמה שנים ארה"ב תידרדר למדינת משטרה כאוטית, המאוכלסת בבורים ועמי ארצות. התקשורת תכתיב בה את סדר היום, תגרנות בשוק תתפוס את מקומה של היצרנות, גזענות ואפליה נגד נשים יאפיינו את החברה - וסין תצפה בה ממרומי השגשוג הכלכלי ותחכוך את ידיה בהנאה לנוכח התפוררות התרבות המערבית". זה, לפחות, חזון הבלהות של הסופר היהודי, יליד רוסיה ותושב אמריקה, גארי שטיינגרט.

כדרכם של נביאי זעם לאורך ההיסטוריה, יש בדבריו לא מעט הגזמות, אך גם גרעין של אמת. עובדה היא שהבסיס היצרני של המשק האמריקני הולך ונשחק, שהתקשורת האלקטרונית מכרסמת בתשתית התרבות וההשכלה, ושגישת ה"רב?תרבותיות" שהשתלטה על חלקים גדולים ממוסדות הלימוד באמריקה יוצרת תהליך של אנטי?תרבות בקרב הדור הצעיר. אמנם כמה מהאוניברסיטאות ומהמכללות ברחבי ארה"ב עדיין נמנות עם המשובחות בעולם, אך לנוכח המשבר הכלכלי המתמשך אין ביטחון שבכורתן תישמר.

אך לא רק שטיינגרט מצלצל בפעמוני אזעקה. גם אישים אחרים. בקווים כלליים הוויכוח הוא בין אלה שאומרים "נוכל לשמר את מעמדה של ארה"ב כמספר 1" לבין אלו המשיבים כי "ממילא לא נוכל להישאר הראשונים, ואף טוב שכך".

טום פרידמן מקדיש בשנים האחרונות רבים ממאמריו ומספריו לדילמה האמריקנית. מסקנתו היא שמאז המשבר הכלכלי של 2008 חלה נסיגה במעמדה של אמריקה כמנהיגת העולם, הן במישור המדיני והן בזה הכלכלי, שכן הצרכים הכספיים מבית מצמצמים את יכולתה של אמריקה להיות פעילה ואפקטיבית בתחום הבינלאומי, ודאי לא כפי שהיתה.

הוא מצטט את ספרו של פרופ' מיכאל מנדלבאום מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, שטוען כי בשל עומס החובות החיצוניים והפנימיים של אמריקה, העולם יהיה בעתיד "מקום פחות בטוח ויותר פרוע". זאת משום שלארה"ב לא תהיה אותה יכולת כמקודם לנווט בסדרי עולם ולמלא את תפקיד השוטר העולמי. אך מנדלבאום (ופרידמן), שלא כשטיינגרט ורואי השחורות המקצועיים, אינם אומרים נואש. ראשית, הם מזכירים לנו שאמריקה עודנה המעצמה הצבאית החזקה בעולם, וגם המשק האמריקני, חרף המשבר שעבר, עדיין גדול מכל המשקים האחרים שבתבל.

לדעתם, המפתח לשמירת מעמדה של ארה"ב הוא בעיקר כלכלי. כלומר, אם כל הנוגעים בדבר, כולל הפוליטיקאים, יתרכזו במשימה של האצת הצמיחה, שיקום הבסיס התעשייתי, ריסון הצריכה הציבורית, צמצום התלות בנפט וכיוצא בכך - היא תבטיח גם בעתיד את מעמדה הגיאופוליטי וכמנהיגת העולם. לא אירופה ה"חנונית" (במובן הצבאי והמדיני), לא סין (אשר למרות שגשוגה הכלכלי בתחום המקרו עודנה נמצאת בשפל מבחינת ההכנסה לנפש) ובוודאי לא רוסיה (הבלתי מהימנה) יוכלו למלא את מקומה.

ומה לכל אלה ולנו? הישראלים קצת אמביוולנטיים לגבי אמריקה. מצד אחד, אנו מרגישים קרובים אליה, מוקירים ומבינים את חשיבותם של "היחסים המיוחדים" בתחום היחסים הביטחוניים. לפיכך רובנו מבינים שיש לנו אינטרס באמריקה חזקה ודומיננטית (ואין זה, כמובן, מקרה שמדינות כאירן, טורקיה, ברזיל ואחרות מנסות לפגוע בבכורה האמריקנית).

אך לפעמים גם אנחנו מלאי טענות וחששות פן ארה"ב תהיה, חלילה, דומיננטית מדי. "אנחנו לא רפובליקת בננות", אמר בזמנו מנחם בגין המנוח; "השגריר האמריקני אינו הנציב העליון" ה?תריס גד יעקבי ז"ל. ואלה עוד מההתבטאויות העדינות יותר. ישראל באמת אינה "רפובליקת בננות", והשגריר האמריקני, מי שלא יהיה, רחוק מלהיות "נציב עליון".

ודווקא התנהלותה המדינית של ישראל בתקופת בגין מוכיחה בעליל שעם אמריקה אפשר להתווכח, ואפשר לשכנע, ואפשר אפילו לומר "לא", כפי שעשו לפעמים רוב ראשי הממשלה מאז בן?גוריון ועד נתניהו, ובכל זאת לא לפגוע בקשרים החשובים עימה. אבל זאת בתנאי שנדע להבדיל בין עיקר לטפל, בין חשוב באמת לבין חשוב פחות. לא תמיד יושב בבית הלבן נשיא ידידותי ולא תמיד מצטיינת מדיניות החוץ האמריקנית בתבונה עילאית. אך שערו בנפשכם איך היה נראה העולם, ומה היה מצבנו, אלמלא היתה ארה"ב "מספר 1", אלא אירופה, סין, או רוסיה?