חגי תשרי חושפים את הישראלי לשפת העתיקים. עברית בת אלפי שנים קופצת משולי השיח ומתייצבת כמתריסה - לא תוכלו להתחמק ממני. אם שפת המקרא עוד מובנת, במידה מועטה, בשיח הציבורי, לא כך הדבר ביחס לשפת המדרשים, התלמוד, הגאונים, ימי הביניים, הרנסנס, החסידות, ואפילו לשון ההשכלה - השפה בתחומים האלה נשמעת לישראלים רבים כמעט כשפה זרה.
היה זה אדם ברוך שהדגיש את ההבדל שבין השפה הדתית לשפה החילונית. זהו מתח בין מה שכינה "עברית יהודית" ל"עברית ישראלית". כך, למשל, נימוס ב"יהודית" הוא תקן; אומנות היא פרנסה; רבנות היא שררה; ומקורי הוא מסורתי, כיוון שהמסורת היא המקור. לעומת זאת, בשפה הישראלית מקורי קשור דווקא לחידוש, אוונגרד וכו'. פשע ב"ישראלית" הוא דבר חמור במיוחד, ואילו ב"יהודית" פשעתי משמעו התרשלתי.
דוגמה עכשווית אפשר היה למצוא בידיעה החדשותית האחרונה בדבר ה"איחולים" שאיחל הרב עובדיה יוסף ליו"ר הרשות הפלשתינית. הציטוט הקפיץ את שוחרי שלומו של עבאס, שהשיבו בגידופים למנהיגה הרוחני של ש"ס שפעם, כשתמך במסירת שטחים תמורת שלום, זכה מהם לשבחים על חוכמתו.
אם נתעלם מהדיון הרגיל בתקשורת, מעניין לבדוק מה אירע כאן מבחינה תקשורתית ותרבותית. ברמה הטכנית אירעה פה גזירה של ציטוט משיח הלכתי?דתי והדבקתו לשיח תקשורתי?כללי. כלומר, הרב הרחיב ציטוט יהודי קאנוני שאנו מצווים לומר ("שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו"), אבל בעיתונות הציטוט נקשר במרחב הפוליטי. אלא שהזמן היהודי לא מתחשב בשיחות המדיניות. הזמן המשמעותי היחיד לשומעי הדרשה הוא זמן אלול, ערב השנה החדשה. המחשבה ששיעור ההלכה הקבוע הוא במה לאמירות מדיניות נובעת מאי הכרת המ?טריה.
הרחבה אקטואלית
בהערה המצורפת לברכה במחזור התפילות מצוין "יכוון על האויבים התחתונים", דהיינו אויבים בשר ודם ולא ישויות מטאפיזיות.
האקטואליזציה של האויבים היא, אפוא, עיקרו של המנהג, לפחות בחלקו העממי. על רקע זה באה אמירתו של הרב יוסף בדרשה כהרחבה אקטואלית של מה שיהודים רבים אמרו בראש השנה. לא נעים לאוזן, אבל ודאי שלא מדובר בהצהרה מדינית, גם לא בקריאה לפעולה.
ועוד דוגמה: "נפולת של נמושות", כהגדרתו של יצחק רבין את היורדים, הוא ביטוי בלתי אפשרי ב"יהודית".
"נמושות" אינם פחדנים כפי שהתכוון רבין אלא זקנים שבשל תשישותם איחרו לאסוף לקט, שכחה ופאה. ו"נפולת" היא בהמה שנפלה וריסקה אחד מאיבריה הפנימיים ולכן היא טריפה. לכן אם הרב יוסף היה קורא למישהו נמושה הוא היה מתכוון לזקן חלוש שיש לגונן עליו, אבל רוב הישראלים היו מבינים שהרב מחשיבו כפחדן עלוב - והנה פתח למהומה גדולה ולכותרות ראשיות.
עוד ב?1926 כתב חוקר הקבלה הנודע, גרשום שלום, כי הציונות חשבה שהצליחה לח?ל?ן את העברית, שחילצה מתוכה את "העוקץ האפוקליפטי". אבל, לדבריו, הדברים רחוקים מהאמת, שכן "חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר למעשה לרוקן את המילים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה".
והרי את השפה לא הפקרנו. אנחנו ממשיכים לדבר עברית. משום כך, הזהיר שלום כבר אז, הסכנה החמורה המאיימת על היישוב העברי, יותר מהאיום הערבי, היא "מה תהיה התוצאה של ע?כשו?ו העברית?".
אפשר להתייחס אל המשמעויות הדתיות, התרבותיות, היהודיות של השפה כאל הלא?מודע של העברית העכשווית. כולנו מדברים "ישראלית", אבל ה"יהודית" נוכחת שם כל העת ואי התייחסות אליה היא פעולה אנטי?תרבותית.
האירוניה הטרגית היא שדווקא נוכחותו של השיח העממי בדברי הרב עובדיה יוסף מאלצת את התקשורת הישראלית להתייחס בעקיפין אל השפה היהודית - בעוד המרחב האדיר של כתביו של הרב יוסף, כמו גם כלל הספרייה היהודית, נותרים בשולי השיח הציבורי ומחכים עדיין לגואל.