הארבעה נעלמו על גדות התעלה

הם היו ארבעה חיילים, שנעלמו ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים כאילו בלעה אותם האדמה. הסיפור של הטנק צ-109095 מגדוד 9 הוא אחת התעלומות הגדולות של מלחמות ישראל, פצע שמסרב להגליד.

מפקד הטנק סרן מירון אלתגר ושלושת אנשי הצוות רב"ט דן גילת, סמ"ר יעקב קלר ורב"ט חיים מוצפי נכנסו למארב מצרי במרחק של 21 ק"מ דרומית לפורט סעיד, על גדות התעלה, בין המוצבים לחצנית ודרורה. מכאן והלאה, איש אינו יודע מה עלה בגורלם. לאחר המלחמה הטנק שלהם נמצא בודד בשטח, ללא סימני קרב או דם. האם הארבעה נמלטו ונהרגו מירי המצרים, או שמא נפלו בשבי ונהרגו לאחר מכן? התיאוריות רבות, אך איש אינו יודע. הרבנות הצבאית הכריזה על ארבעתם כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

לא רק אנשי צוות נעלמו, אלא גם הטנק. בישראל של אחרי המלחמה, נדמה שלאיש לא היה חשוב להביא את הטנק ארצה. בשנת 1974 עוד אפשר היה לראות את הטנק הנטוש, כשנציגי יחידת הנעדרים של צה"ל הגיע לגדות התעלה. אבל מאז, גם עקבותיו נעלמו. משפחות החללים תרו אחרי המוזיאונים הצבאיים במצרים, חושבים שאולי הוא נלקח לשם, אך לשווא.

"במשך שנים רבות היינו הולכים אל חלקת הנעדרים בקריית שאול ולמשך מספר שנים היינו עולים להר הרצל, שם יש ציון קבר של יעקב", מספרת אחותו של קלר, גילה יניב, "אבל עם השנים זה נהיה קשה והפסקנו ללכת. אם לא אימי הייתי מפסיקה ללכת אל בתי הקברות האלה. התחושה קשה מדי, אני מרגישה שאין לנו מה לחפש שמה".

גם היום המשפחות עדיין מכות על חטא. על כך שלא הפכו שולחנות לאחר המלחמה, ודרשו שהמדינה תשיב את גופות בניהם ואחיהם, על כך שלפחות עד השנים האחרונות צה"ל לא פעל מספיק לאיתור יקיריהם, כשמשנה לשנה פוחתים הסיכויים שביום הכיפורים הבא הם יזכו לעלות לקבר. "זו הייתה תקופה אחרת", מספר דוד גילת, אחיו של דן ז"ל, "ההורים שלנו סמכו על הצבא, היה אמון גדול במערכת, אמון שבדיעבד היה גדול מדי, אבל אלא היו זמנים אחרים. אחרי המלחמה היו הורים שעשו רעש, אבל הם היו מיעוט. לקח הרבה מאוד שנים עד שהתחילה לחלחל התחושה של חוסר האמון במערכת, ורק אז התברר לנו שאם היינו עושים קצת יותר רעש, המצב היה שונה".

הקושי הגדול של המשפחות היה ההתמודדות עם הקביעה שבניהם נהרגו, אולם גופה לא נמצאה. "פתאום אתה נשאר מול ריקנות", מספר גילת, שהיה בן 13 בעת המלחמה, "באים אליך הצבא ואומרים לך "אין". ואתה עומד חסר אונים מול האין סיפור הזה ולא יודע מה לעשות. כילד אני זוכר שהייתי הולך ומחפש את אחי בטרמפיאדות כי אף אחד עוד לא אמר לי שאין סיכוי שהוא ישוב. אמרו לנו שהוא נהרג, אבל הייתה תמיד תקווה סמויה. היום סיפור הקרב ברור לנו, אבל זו תחושה של חוסר מנוחה, וגם כשמתאספים מול החלקות השונות, יש תחושה מוזרה, חלולה. אתה עומד מול מצבה אבל יודע שאין מתחתיה דבר. יש פה בעיה של למצוא שקט ונחמה. ".

רק בעשור האחרון חידש צה"ל את החיפושים אחר הארבעה. בית היתר, בשנים האחרונות התקיימו סיורים וחפירות במצרים, ונמצאו מספר חיילים מצרים שהעידו כי ראו את הארבעה. חוקרי יחידת אית"ן של צה"ל גם הצליחו להגיע לקצין מצרי, שהעיד שהארבעה נהרגו בזמן שניסו להימלט מהטנק לכיוון טנקים ישראליים נוספים שהיו באיזור, אולם עד כה החיפושים לא העלו דבר. הזעם על ההתעלמות של המדינה, שאפילו בעת הסכם השלום עם מצרים לא העלתה את הדרישה להשיב את ארבעת הגופות, או לפחות את הטנק, עולה בשיחות עם האחים.

האיזור שבו צולם הטנק בתצלום אוויר לאחר המלחמה כבר אינו קיים. המצרים הרחיבו בשנת 78' את התעלה, מה שהפחית את הסיכויים למצוא את גופותיהם. גם ההשלמה עם החלטת צה"ל להכריז על הארבעה כחללים לא הייתה קלה גם למשפחות. אביו של מירון אלתגר סירב במשך שנים לקבל את הקביעה וגרס שייתכן שנפלו בשבי המצרי. הוא עצמו נפטר לפני שנים אחדות, ללא תשובות. "כשראינו שאחי לא חוזר, הורי קיבלו אז את ההחלטה האמיצה להכיר בזה שהוא חלל", משחזר גילת, "הם הבינו שזה הכרחי כדי לחזור לשיגרה נורמלית, כי המצב הזה של לחיות כל הזמן בחוסר ידיעה הוא מורט עצבים ובלתי אפשרי ולכן לא התנגדנו לקביעת הרבנות. יש לנו הרבה טענות למערכת, אבל בשלב מסויים את אתה חייב להשלים עם הדברים וסלוח, גם למערכת, אבל גם לעצמך, על כך שלא הפכת עולמות, למרות שאי אפשר להשלים עם הדבר עד הסוף".

גם כיום מצרים איננה ששה לשתף פעולה עם צוותי החיפוש הישראליים, והדברים נעשים מתחת לשולחן ואינם זוכים לפומביות. למרות השנים הרבות, האחים עדיין לא מאבדים תקווה. "היינו אז ילדים, ולא היה מי שיקדם את הסיפור", מספרת יניב, "אבל אני לא ארפה. אנחנו צריכים לגייס את כוחות הנפש בכדי להתחיל ולחפור בפצע הזה. ביקרנו שלושת המשפחות (מוצפי, קלר וגילת) במצרים ב-2006 וקיימנו טקס זיכרון בסמוך לאיזור הקרב, וחזרנו משם כאובי לב ומיואשים כי רק אז הבנו שנעשה לנו עוול נוראי, שפשוט הפקירו אותם שם, שאיש לא בא לחפש. זה נורא. עד שהתעוררנו זה כבר היה מאוחר מדי. אבל המצפון שלנו לא נותן לנו מנוח. הצבא היום מאוד תומך ומנסה לסייע, ובכל פעם אנחנו אוספים עוד קצת כוחות ואני מקווה שנפעל כל המשפחות יחד בכדי למצוא כיוון חדש לחיפושים. יש תחושה שגם בצבא לא מתכוונים לסגור את התיק עד שאנחנו לא נאמר להם את זה במפורש. אני רק מקווה שאנחנו לא נתייאש”