פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השם שמאחורי ההר

      תחת מעטה סודיות ואבטחה עלו בסוף החודש שעבר שני אוטובוסים מלאי אזרחים למוצב הר דב. 40 שנה אחרי פריצת הדרך למוצב, שיחזרו הלוחמים והמפקדים את הקרבות הקשים. גם המשפחות של דב רודברג ושלמה כהן, שנהרגו על ההר, היו שם. תיעוד בלעדי של הרגעים המרגשים והסיפורים

      לוי גבעון, בן 68, היה נרגש. הוא הסתובב, הביט, עלה וירד במוצב הר דב, ניגב את הזיעה וחיכה בקוצר רוח לפגישה המיוחלת עם גדעון רותם, אחיו של דב רודברג ז"ל, שנפצע בקרב עם מחבלים במוצב באוגוסט 1970, ומת מפצעיו. "כן, זה אני. אח שלך החליף אותי ממש בנקודה הזו לפני 40 שנה בדיוק, ואחרי יומיים נפצע כאן ומת בבית החולים. 40 שנה חיכיתי לראות אתכם, עשרות שנים לא העזתי להתקרב להורים שלך, הייתי חייב לספר לכם מה קרה כאן בדיוק, לשתף ברגעים הקשים מכל", אומר גבעון לרותם בדמעות. הוא לא יכול להתאפק ומחבק אותו דקות ארוכות.


      ספק רב אם רבים בישראל יודעים על שם מי קרוי "הר דב", אחד המקומות היפים והאסטרטגיים בגבולה הצפוני של ישראל. עכשיו, בדיוק אחרי 40 שנה, נערך במקום לראשונה - תחת מעטה סודיות ואבטחה צבאית הדוקה - שחזור מרגש של המבצעים הגדולים בו, מבצעים שגבו קורבנות בנפש לכוחות צה"ל ונחשבים עד היום לקרבות מופת בתולדות חטיבת גולני.


      היו שם הלוחמים והמפקדים הבכירים של אז וגם בני המשפחות של החללים שנפלו במוצב. פלוגה שלמה שלא נפרדה. גם גבעון ורותם הגיעו, ונפגשו לראשונה על ההר. הם לא יכלו להפסיק לדבר. הם לא משו האחד מהשני והבטיחו לעצמם שמעכשיו הם ישמרו על קשר הדוק.

      קרב ביום הראשון על ההר

      בקיבוץ עינת זוכרים היטב את הביקורים התכופים של האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל, אז אלוף משנה ומפקד חטיבת גולני, בשבילי המשק ובאסיפות הקיבוץ. החברים מספרים כי בשנות ה?60 לא היה נהוג בקרב הקיבוצניקים הלוחמים להתגייס לגולני, שנחשבה לחטיבה עממית מדי, ורק הצנחנים, הסיירות וקורס הטיס היוקרתי נחשבו בעיני המתגייסים. קותי החליט אז לעבור בין הקיבוצים, להופיע באסיפות, לדבר אל ליבם של בני ה?18 ולשכנע רבים מהם להתגייס לחטיבה שלו.

      דב רודברג מעינת היה אחד מאלה שעשו זאת. הוא נולד בשנת 1948, קצת לפני הקמת המדינה, ולכיתה שלו בקיבוץ קראו "ילדי המדינה". הוא היה בלונדיני, ספורטאי רציני, ובשנות נעוריו היה אחד הכורמים בכרם הפורה של הקיבוץ. הוא התגייס לגולני, ושם זיהו את הפוטנציאל הגלום בו. הוא הפך לקצין מצטיין, ואומץ ליבו נודע היטב בחטיבה. בשנת 1969 חזר רודברג לקיבוץ, אבל האלוף אדם שוב לא ויתר. הוא החליט לבוא לאסיפות הקיבוץ ולשכנע את החברים לוותר על דב בכרם, ולתת לו לחזור לצבא. "נדרשו שתי אסיפות כלליות בהן הוא לא הפסיק לדבר בשבחו עד שבקיבוץ הסכימו לוותר עליו ולתת לו לחזור לצבא", מספר אחיו של רודברג, גדעון רותם, איש "קול ישראל" הוותיק.

      הקצין רודברג התמנה בשנת 1970 למפקד פלוגה בגדוד 13 של גולני. בגבולה הצפוני של ישראל, בשטח שממורדות החרמון ועד לנהר החצבני בנו המחבלים באזור, שכונה אז "פתח לנד", את בסיסיהם בתוך שמורות טבע, בכפרים ועל הגבעות שמסביבם.

      אל"מ (מיל') לוי גבעון, בן 68 מטירת צבי, היה אז סגן צעיר במילואים בן 28. הגדוד שלו ישב בחורשת טל, והוא שימש כמפקד מחלקת סיור. "הוחלט אז לסלול ציר תנועה לכיוון ג'אבל רוס (הר דב כיום) כדי ליצור שליטה על ההר הגבוה ולסלק משם את קיני המחבלים שירו על אצבע הגליל וקריית שמונה. היו לנו שם היתקלויות לא מעטות, ספגנו גם אבידות, אבל כל הזמן המשכנו להתקדם עד שהגענו ממש להר עצמו", מספר גבעון.

      אלוף פיקוד צפון דאז, מוטה גור ז"ל, החליט שיש צורך להציב בהר וסביבו מפקד פלוגה בשירות סדיר עקב סדרת האירועים ועומס הפעילות במקום. "הוא הביע הערכה לפועלי, והודיע לי שהוא מביא למקום מ"פ בסדיר שיחליף אותי", מספר גבעון.

      המחליף של גבעון היה דב רודברג. הוא ביצע חפיפה עם גבעון ביום שישי, ותפס פיקוד על ההר.

      כבר ביום ראשון פתחו המחבלים בהתקפה על כוחותיו של רודברג. אחד החיילים נפגע. סרן רודברג חש לטפל בו ושעט לכיוונו עם הזחל"מ. המחבלים הגבירו את קצב האש, ואז נפצע רודברג מרסיסי פגז מרגמה שפגעו בצווארו. הדרמה במקום היתה גדולה. גבעון שמע בקשר על התקרית, הוזעק מלמטה לבוא ולסייע, ובינתיים על ההר נלחמו על חייו של הקצין הצעיר. אחד הרופאים במקום ביצע לרודברג ניתוח בשטח, אך הוא הלך ואיבד הרבה דם. "הזעקתי למקום מסוקים והתחלתי לנוע לכיוון ההר. אני עליתי וראיתי איך מורידים את דובי פצוע. הוא למעשה פונה לאחר הניתוח שעבר בשטח לבית החולים ואני שוב תפסתי את הפיקוד במקום לאחר יומיים בלבד", מספר גבעון.

      הוריו של דב, מינה ושאול רודברג מקיבוץ עינת, נקראו להגיע לבית החולים רמב"ם בחיפה כי בנם הקצין נפגע. שאול היה אז הכורם של הקיבוץ, מינה נתנה את מיטב שנותיה במוסדות החינוך של הקיבוץ. "אמרו לי בטלפון שדובי נפצע ושההורים שלי יאספו אותי בדרך לרמב"ם", מספר האח, גדעון רותם. רותם מספר שאחיו לא נראה במצב כל כך קשה. הוא אמנם לא יכול היה לדבר בשל פציעתו, אך הוריו והוא היו די משוכנעים שהוא ייצא מזה. רודברג הפצוע כתב בבית החולים פתקים. "לפעמים זה כואב. רצתי לחלץ פצוע של 81 ו?3 מטר ממני התפוצצה 120 מ"מ. מזל שאני חי בכלל". בפתק אחר כתב רודברג: "הנשימה דרך המתקן קצת קשה אולי אפשר לעזור לי קצת".

      ביום השלישי לאשפוזו בבית החולים הידרדר לפתע מצבו של רודברג. גדעון אומר שנוצרו לו קרישים בדם, הוא לא הצליח להתגבר על כך - ומת. "זה גומר משפחה. אבא ואמא לא חזרו מאז ולעולם להיות מה שהיו לפני כן. הם היו ייקים, סגורים, לקחו הכל פנימה. היה עצב תהומי בבית. גרנו 200 מטר מבית הקברות וכל הזמן הם היו שם", מספר רותם, שנותר אח יחיד.

      לוי גבעון לא יודע מאז מנוח. 40 שנה הוא חיפש את הדרך, פעל ברגישות וניסה דרך חברים בקיבוץ להגיע למינה ולשאול, ולספר להם מה בדיוק קרה שם. זה לא צלח. "אמרו לי שאין להם כבר עניין בכך ואני החלטתי לא להעיק עליהם. הסיפור הזה יושב עלי כבר 40 שנה וכל הזמן ידעתי שאני חייב לפגוש את המשפחה ולדבר איתם", אומר גבעון.

      משפחת רודברג לא ידעה כל השנים מה בדיוק קרה על ההר. אחרי התקרית הקשה ומותו של רודברג החליטו בצה"ל להעניק לג'אבל רוס את השם "הר דב," על שמו של הקצין מקיבוץ עינת. רותם אומר שהם דווקא חיכו לכל פיסת מידע על הקרב הקטלני; שהוריו קיבלו כל השנים בביתם כל אחד שיכול היה לספר להם דבר על בנם ועל הנסיבות שבהן נפל. "אני חושב עד היום שלקותי היו רגשי אשמה על נפילתו של אחי. יכול להיות שזו הסיבה שהוא החליט יחד עם אחרים לקרוא כך להר. לא ידענו שדובי החליף שם קצין אחר ובטח לא מיהו, ידענו בקווים כללים על נסיבות הקרב", מספר רותם.

      40 שנות אחוות לוחמים

      ציון זלוף (היום זיו), איש רב פעלים ומלא מרץ בן 63 מהיישוב הקהילתי תמרת, היה בסוף שנת 1969 סרן צעיר ומפקד פלוגה א' של גדוד 51 של גולני. שבעה חודשים לפני הקרב שבו נפל סרן רודברג הוא חילק לחיילים שלו כמויות גדולות של תחמושת, פירות מיובשים לשהייה ארוכה בשטח, טבליות שוקולד ושתי מימיות מים. הכל כדי לנוע קדימה, לפשוט על ג'בל רוס ולהשמיד את קיני המחבלים באחד המבצעים הנועזים שביצעה חטיבת גולני במקום. כוח הטיהור, בראשותו של סרן זלוף, הגיע ליעד, פגע ב?50 מחבלים, 15 מהם נהרגו כבר ביעד עצמו. בתנאי מזג אוויר קשים למדי ביצעה פלוגה א' של גדוד 51 של גולני את משימתה, שהפכה למיתוס, ותיזכר כאחת הקשות שבוצעה אי פעם על ידי כוח רגלי בצה"ל. בפעולה נהרג סגנו של זלוף, סגן שלמה ("שלומינו") כהן מגבעת שמואל, ושישה לוחמים אחרים נפצעו. זלוף חיסל את המחבל שירה בחברו הקרוב ביותר, אבל אומר עד היום שהחבר שלו שלומינו חסר לו יותר מכל.

      40 שנה חלפו מאז הקרב הזה, אבל זיו וחבריו לפלוגה לא שכחו את הלחימה הקשה, וכל השנים הם שומרים על קשר הדוק וקרוב. חגגו חתונות ביחד, הולדת הילדים, בר מצוות. לפני כחודש, תחת מעטה סודיות, איפשר להם הצבא במבצע אבטחה הדוק ומיוחד שכלל ליווי של כלים כבדים, לעלות יחד בפעם הראשונה מאז הקרב ההוא לג'בל רוס - היום הר דב. ההתרגשות עצומה. שני אוטובוסים מלאים נעים מדרום הארץ לצפונה, אוספים בדרך את הלוחמים שנפצעו, את בני המשפחה שאיבדו את יקיריהם במקום, את המפקדים הבכירים של אז. יש שם נכדים של הלוחמים, נשים שבעליהן נפצעו קשה, כולם מכירים את כולם. בדרך הם מעלים על נס את הרעות שנוצרה ביניהם. משה הירשביין, הקשר של ציון, הוא כל השנים מעין האחראי על הקשר בהתנדבות. "עד היום כשהוא מתקשר אלינו הוא מציג עצמו בתור קשר של פלוגה א'", אומר אחד החברים.

      גם גדעון רותם, שאיבד כאמור את אחיו בקרב אחר של חטיבת גולני, נמצא על האוטובוס יחד עם בניו ובני משפחה אחרים. באוטובוס השני נמצא לוי גבעון, שהוזמן אף הוא לשחזור הקרבות המיוחד אחרי 40 שנה בהר דב. גבעון לא יודע את נפשו. כל הדרך הארוכה לצפון הארץ הוא כוסס ציפורניים ומחכה בקוצר רוח לפגוש את רותם ומשפחתו. "אני חייב כבר לראות אותו. 40 שנה אני מת לעשות זאת, לא הצלחתי לפגוש את הוריו של דובי שנפטרו, אז כעת אני אספר לאחיו מה בדיוק אירע שם. מתי כבר מגיעים?", הוא שואל בהתרגשות את נוסעי האוטובוס.

      מי זה מחבק אותי?

      גבעון יורד ראשון. הוא נשען על אחד הבלוקים הגדולים במוצב ומספר כמה המקום השתנה מאז ימי הקרב הקשים של אז. האוטובוס השני מגיע ומישהו לוחש על אוזנו שזהו האח של סרן דובי רודברג ז"ל. גבעון לא יכול להתאפק. הוא נופל על צווארו של רותם ולא מש ממנו. השניים מתחבקים ארוכות. בקול חנוק גבעון אומר שזה בסך הכל היה יומיים לפני. אחר כך הוא מסביר לרותם איך אח שלו החליף אותו ביום שישי, איך עשה לו חפיפה מסודרת בהר וביום ראשון כבר פרץ הקרב הקשה שבו נהרג רודברג. רותם שמע לראשונה מגבעון על הנסיבות המדויקות של נפילת אחיו וקיבל הסבר מפורט על הקרב. הוא מבקש לשמוע עוד. כמה שיותר. הבנים שלו מקליטים ומתעדים כל מילה. "בהתחלה לא הבנתי מי מחבק אותי כל?כך חזק. ידעתי שהוא אמור להיות כאן, אך כשנפגשנו מאוד התרגשתי. אנחנו ידענו שדובי מסתובב בגולן, ידענו איפה הוא נפל, אבל לא שמענו אף פעם את מי ומדוע הוא החליף, מתי, מי הוא האיש הזה וזה היה מאוד חשוב עבורי ועבור בני משפחתי שליוו אותי להר", מספר רותם.

      פלוגה א' עולה למעלה המוצב, ושם עורך המפקד (מיל') ציון זיו שחזור מדויק של הקרב שבו נפל סגן שלמה כהן. הוא מספר גם על הקרב שבו נהרג דובי רודברג. בני המשפחות דומעים. גם אחיו של כהן, יוסי וישראל, נמצאים במקום, ולראשונה בחייהם מתאפשר להם לראות איפה האח הנערץ שלהם נהרג. גבעון מצטרף כי הוא לא יכול להתאפק יותר. יוסי לוקח את רותם בדיוק לנקודה שבה היה הקרב, ושם הוא כבר לא מצליח לעצור את שטף הדיבור שלו. "אח שלך טס עם הכלי שלו להציל חייל אחר, ואז הוא חטף את רסיסי המרגמה. עשו לו ניתוח בשטח. אני הזעקתי מסוקים, היה כאן קרב קשה", הוא מספר ומצביע על הנקודות המדויקות שבהן קרו הדברים.

      שעה ארוכה כולם שומעים מזיו, שזוכר כל פרט על הקרבות, ומדי פעם הירשביין מתערב ומספר גם איך כל החברים של פלוגה א' שמרו כל השנים על קשר חם וקרוב.

      בצהריים החמים הם יורדים מההר ועוצרים במפקדת הגדוד לארוחת צהריים. גבעון, מדריך טיולים ותיק, עדיין צמוד לאוזנו של רותם ולא מפסיק לתאר לו כמה אח שלו היה גיבור. כמה הוא רצה גם לפגוש בהורים שלהם ולספר להם מה קרה. אחר כך כמעט מתפזרים אבל אז גבעון מגלה משהו מפתיע. "40 שנה חיכיתי, 40 שנה לא העזתי לגשת אל המשפחה האבלה, ורק עכשיו אני מבין שגדעון, האח של דובי, בכלל היה חניך בקורס הקצינים שהדרכתי בשנת 1962. ייקח לי הרבה זמן להירגע ולעכל את היום המיוחד הזה".