אם בכל השנה משמש בית הכנסת מרכז לחיי קהילה יהודיים, כל שכך הוא בחגים בכלל ובימים הנוראים בפרט. אשר על כן, יש חשיבות מיוחדת לשאלה אם, ועד כמה, אכן פותח בית הכנסת את שעריו בפני ה"אחר" במשמעות הרחבה של המונח, בפני כל מי שאינם משתייכים ברצונם או בעל כורחם, אם מבחינה מעמדית או חברתית או כלכלית, ל"גרעין הקשה" של הקהילה: אנשים שאינם מקפידים על שמירת מצוות, נשים, ילדים, אנשים עם מוגבלויות, וכיוצא באלה.
בשנים האחרונות, ואפילו בשבועות האחרונים, אנו עדים לניסיונות הדרה, חוזרים ונשנים, של חלקים חשובים ונכבדים בציבור: למן האיסור שהטיל רב עיר בישראל להתפלל עם שופטי ישראל, ועד הניסיון להוציא חיילים, שהתגיירו וקשרו את גורלם בגורל העם היהודי, מן הכלל.
בימים אלה ראויה אפוא לתשומת לב מיוחדת אחת ההכרזות יוצאות הדופן שנאמרת בבית הכנסת, מכוחה של מסורת רבת?שנים, כ?800 שנה, בתחילת יום הכיפורים, ומתירה כביכול לקהל הנוכחים "להתפלל עם העבריינים".
מיהו אותו "עבריין" ולמה הוא זקוק לקבל "היתר" מיוחד לבוא בשערי בית הכנסת? ומה טעם נאמרת הכרזה זו דווקא בליל יום הכיפורים ולא בכל ימות השנה?
שערי מחילה
הסברים שונים נאמרו בטעמה של הכרזה זו. מסורת עממית, ידועה אך בלתי מבוססת מבחינה היסטורית, קושרת אותה, יחד עם התרת הנדרים של "כל נדרי" לאנוסי ספרד. לפי מסורת זו, יסודה במניינים שאירגנו האנוסים בליל יום הכיפורים וביקשו בהם שיקבל הקב"ה את תפילתם, גם אם כל השנה הם נראים "עבריינים".
הסבר נוסף, הכורך עצמו ברעיון התשובה שהיה לערך יסוד בעולמה של מורשת ישראל, מנסה לעגן את מקור המנהג בתפיסה שלפיה ביום הכיפורים זכאי כל אדם להיות חלק מקהל ישראל, אפילו עבר עבירות שבין אדם למקום או בין אדם לחברו ופייס את חברו.
בימינו, אין צריך לומר, מבחן ה"עבריינות", בדומה לחברו, מבחן ה"קלון", היה סמל וביטוי למסכת ערכיה ומוסריותה של החברה. אמור לי מיהו עבריין בעיניך, ואומר לך מי אתה.
לדאבון הלב, ככל שעוברים הימים, דומה שמתרבים אצלנו, גם בין אנשי הציבור, עבריינים מסוגים שונים ומגוונים. עברייני מין ועברייני שחיתות; עבריינים סדרתיים, ועבריינים לשעה, יסתבך שמם. ולא פעם ניתן לחשוד במנהיגינו שמקפידים הם ביותר על מצוות חכמים, שלפיה "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו".
אכן, חטאים ועבריינים, כך ידעו כבר חכמים הראשונים, מעולם לא תמו מן הארץ. מסיבה זו נתנו דעתם עליהם גם ביום הכיפורים, היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי.
מטוטלתו של יום הכיפורים נעה בין וידויו של היחיד לבין תפילת ה"יחד", תפילת הרבים. אך למען הסר ספק: הכללת העבריינים בכלל הציבור לא נועדה חס ושלום להקל ראש במעשי העבירה (כפי שסבורים כמה מעמיתי העבריינים דהיום והמתרועעים עימם), אלא לנסות להדגיש באמצעותה את חובתם להתחרט על מעשיהם, להתוודות על חטאיהם ברבים, ובכך לשוב למסגרת הנורמטיבית המאפשרת להם להשתייך לציבור כולו.
חכמים הראשונים ביקשו לחזק את ב?דקו של שלטון החוק. לפיכך, הותירו על מצח העבריין את אות הקלון שדבק בו ולא ניסו להמעיט מחומרת מעשיו או לייפות את דמותו באמצעות מכבסת מילים מלבינה וגלגלי חנינה. עבריין הוא עבריין הוא עבריין.
בד בבד, ידעו להעביר על מידותיהם בשעת הצורך, הן מכוחה של תקנת השבים, הן מכוחה של גישה עקרונית הדוגלת בהכלת האחר ולא בהדרתו. לפיכך, פתחו שערי מחילה בפני אותם עבריינים ביום הכיפורים והתירו להם להימנות עם שאר הציבור בתפילת ה"יחד".