מאת: תמי אלגואטי, מחברת "קופידון איכה?"
כשזה נגמר בלי סיבה ברורה, תמיד לוקח לי יותר זמן להתאושש. הפעם, הסוף גם לא היה ביוזמתי, אז בכלל לקח לי זמן להשלים עם העובדה ולכן במהלך תקופת ההתאוששות, התחלתי לעשות שטויות. למרות שניסיתי לשכוח וחזרתי מהר מאוד לשגרת הדייטים, לא הפסקתי לחשוב עליו. המחשבות הפכו למעשים ואל הדואר האלקטרוני של עודד, התחילו לזרום הודעות ממני. למזלי, שכחתי אצלו ספר קריאה כשהיינו ביחד, "תליין האהבה", שהוא אחד מהספרים היותר אהובים עליי ובהקשר הנוכחי, חשיבותו התעצמה. הייתי חייבת לקבל אותו חזרה במהירות האפשרית.
בדואר האלקטרוני הראשון ששלחתי לעודד, ביקשתי בנימוס שיחזיר לי את הספר -- בלי לדחוק או להלחיץ -- פשוט כתבתי לו שיקפוץ להחזיר לי אותו מתי שנוח לו. עודד לא הגיב. החלטתי לער?ב משפחה וביקשתי מאמיר, בן-דודי השדכן המפורסם, שיבקש ממנו להחזיר לי את הספר. האמת, שלא היה לי כל-כך נעים לעשות כל-כך הרבה מהומה בגלל ספר, אז אמרתי לאמיר ששכחתי אצל עודד כל מיני דברים אישיים. אמיר הזכיר לעודד, אבל הספר עדיין לא הוחזר. עד אז לא דמיינתי שפגישה מחודשת א?תי, יכולה להוות כזאת טראומה לאנשים מסוימים. מה לעשות, כל יום לומדים משהו חדש...
החלטתי לגרום לעודד להתמודד עם 'הטראומה' שלו ויהי-מה ושלחתי לו דואר אלקטרוני נוסף, מפורט יותר, שבו אני מסבירה שאני מבינה שהוא לא מעוניין לפגוש אותי ולכן אני מבקשת שיעביר את "תליין האהבה" דרך אמיר עד סוף השבוע. לא הרביתי במ?לים, אפילו "להתראות" לא רשמתי, חתמתי את המכתב בשמי וזהו. על הפרט הזה לא יכולתי לוותר. מי יודע? אולי הוא כבר צבר עוד כמה ספרים למדף שלו מאז שנפרדנו...
סוף השבוע הגיע והספר לא. לא שקעתי יותר מדי במחשבות, כי למרבה המזל בשבועיים הבאים הוצפתי בגל מחזרים תמוה, שחלף באותה המהירות שבה הגיע: האחד, פחד מעצמו וממש לא התאים לי בגילי, לעצב למישהו את האישיות. את זה עברתי כבר בגיל ההתבגרות. השני, היה כל-כך מרובע, עד כדי כך שכנראה לא הבין שאני מעונינת. השלישי, על השלישי אין לי מה להגיד, הוא היה בסדר אבל בטרם החלטתי אם אני מתלהבת או לא, הוא הפסיק להתקשר.
כל השתלשלות האירועים הזאת הובילה לתחושה שתקפה אותי כשהגעתי לעבודה שבועיים לאחר מכן. הרגשתי שאני חייבת להרים טלפון לעודד. כמובן שהייתי צריכה לקבל חיזוק לתוכניתי, אז שיתפתי את חברותיי לעבודה (הבנות שהיו הכי זמינות באותו רגע), שהגיבו בהתלהבות והיו בטוחות בהצלחת התוכנית. תכננתי שזה ייראה מאוד ספונטני. אני ארים לו טלפון מהנייד בדרך חזרה הביתה מהעבודה ואודיע שאני באה אליו לקחת את הספר.
סיפור המסגרת אכן פעל. התקשרתי אליו, הקפדתי להזדהות כדי למנוע מבוכות. עודד נשמע נלהב לשמוע את קולי ואני המשכתי בטון חביב אך מנוכר ושאלתי אם אוכל לקפוץ אליו. הוא לא התנגד ותוך רבע שעה הייתי אצלו. הוא פתח לי את הדלת ובזווית העין קלטתי שהספר כבר מחכה לי על השולחן בכניסה. רמז ברור לפגישה קצרה!
עודד שאל לשלומי ובמקביל הצביע על הספר. ניגשתי לקחת אותו והמשכתי לכיוון הדלת. לפני שהספקתי להיפרד סופית, הוא התעניין במעשיי בימים אלה. כמובן שטרחתי להקצין את מצב-רוחי ואמרתי לו שהחיים סבבה והכול הסתדר בדיוק כמו שקיוויתי ואפילו יותר. המעמד היה מאוד מאוד מוזר. אני תמיד מתפלאת מחדש, איך שני אנשים שהיו הכי קרובים זה לזו, יכולים להיפגש אחרי חודשיים ולהרגיש כאילו לא הכירו מעולם.
הזרות הזו הלחיצה אותי ונפרדתי ממנו לשלום. לפני שיצאתי שאלתי אותו בבדיחו?ת, אם לפחות היה לו מספיק זמן כדי לסיים את הספר. הוא השיב שקרא פרק אחד והבין שזה יותר מדי כבד בשבילו. כמו כל הקשר הזה, רציתי להוסיף, אבל רק חייכתי ויצאתי.
בפועל, המציאות הייתה הרבה יותר יבשה וחסרת ריגושים. הפנטזיות שלי על התפתחויות בלתי צפויות במפגש נשארו דמיוניות, אבל למרות כל זה אני חושבת שהוקל לי. רציתי לראות אותו עוד פעם אחת כדי לדעת שזה לא זה ואכן המפגש המרוחק עזר לי להתנתק, אני מקווה...
פשוט אכזבה 2
24.1.2002 / 16:47