עם ההתכנסות בשארם א?שייח' עולה לדיון שאלה רצינית: האם חרף ההצהרות ודברי הכיבושין, המופנים בעיקר לכתובת האמריקנית, יש לנו בצד הפלשתיני פרטנר אמיתי לשלום? "פרטנר", כלומר שותף שמטרתו כמטרתנו - סיום הסכסוך בן מאה השנים? פרטנר המבין שכל הסדר חייב להתבסס על פשרות משני הצדדים?
אם לשפוט לפי הכרזותיהם הפומביות, אך גם לפי דברים הנאמרים על ידיהם בחדרי חדרים, התשובה היא שלילית. כפי שאמר בימים אלה עודד ערן, שעמד בראש צוות המו"מ הישראלי לשלום בתקופת ממשלתו של אהוד ברק (וכפי שיכול להעיד גם כותב שורות אלה על סמך ניסיונו במו"מ עם הפלשתינים), הם לא שינו אף לא אחת מעמדותיהם הקיצוניות. לא בעניין הפליטים, לא בעניין ירושלים, לא בעניין הגבולות. בעצם, בשום נושא מהותי, כולל כמובן ההכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי, לא זזו הפלשתינים מעמדותיהם. אדרבה, הם אף הקצינו את עמדותיהם ובניגוד לגישתם ב"אנאפוליס", למשל, הם תובעים היום הקפאה מוחלטת של כל בנייה ישראלית ב"שטחים" ובירושלים כתנאי מוקדם לעצם נכונותם למו"מ.
הפלשתינים בכלל "אינם שם". כלומר, הם עדיין פועלים תחת הרושם שעליהם רק לקבל וכי רק ישראל היא שצריכה לתת. אגב, בעניין הבנייה וסיום ה"הקפאה", ייתכן שנוסחה מסוימת בהקשר זה, נוסחה שראש הממשלה שקל לאמצה, היתה יכולה לפתור את ה"פלונטר" אילולא הלך שר משרי ישראל ונתן לה פרסום פומבי, שכן שידורה המוקדם ברבים יצר קושי פוליטי לכל שלושת האישים הנוגעים בדבר, אובאמה, אבו מאזן ונתניהו.
בכל מקרה, גם אם תימצא דרך להתגבר על המכשול הזה, עיקשותם של הפלשתינים ותקוותם ליוזמות אמריקניות שתהיינה נוחות יותר להם מאשר לישראל אינן משאירות מרחב רב לאופטימיות.
דוגמה לכך היא התבטאותו של הנשיא אובאמה כי על המו"מ להתחיל בסוגיית הגבולות, כפי שדורשים הפלשתינים.
הדבר עומד בניגוד לעמדה הישראלית ההגיונית שבתחילה יש לדון בשאלות הביטחון. הרי כל שאלת הגבול בין ישראל לישות הפלשתינית המתוכננת היא פונקציה ישירה של סוגיית הביטחון (וגם מנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לגבי הצורך בגבולות ביטחון הבינו זאת).
אין כל רלוונטיות לדיון בענייני הגבולות בטרם יסוכמו שאלות הביטחון, ולא רק יסוכמו אלא יועמדו במבחן מעשי. אהוד ברק ניסה בזמנו לשכנע את הציבור הישראלי שההצעות מרחיקות הלכת שהעלה בוועידות קמפ דיוויד וטאבה נועדו להעמיד את יאסר ערפאת במבחן. במילים אחרות, אילו היה ערפאת חותם על המסמך המבוקש, כמעט כל מה שדרש היה ניתן לו.
נתניהו נוהג אחרת: צריך אמנם לנסות לקדם כבר עכשיו מסגרת ("פרמטרים", כלשון הסנאטור מיטשל) להסדר עתידי, אך כל שלב בהסדר הזה יהיה תלוי בביצוע. כלומר, בעמידת הפלשתינים בהתחייבויותיהם.