רוח רעה של חוסר אמון, ואפילו איבה, מרחפת היום מעל חידוש המשא ומתן הישיר בין ישראל לבין הפלשתינים. העימות המילולי החריף בין בנימין נתניהו לבין אבו מאזן עונה על הצרכים במחנה הפנימי של כל אחד משניהם.
חמאס מנסה לשבש את ההידברות בחידוש ירי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ואילו בליכוד הודיעו אתמול ארבעה ח"כים כי לא יצביעו בעד התקציב אם לא תחודש הבנייה ביהודה ובשומרון במלוא תנופתה. חילוקי דעות וחילופי דברים חריפים בין ראשי שתי המשלחות מקלים על כל אחד מהם מבית.
לעצם העניין, לרשות הפלשתינית יש סיבות מוצקות להניח כי אין בידה לרשום על שמה שני הישגים: נתניהו וממשלתו אינם יכולים להאריך את הקפאת הבנייה ביהודה ובשומרון, וגם אינם רוצים להציע לאבו מאזן את המפה שבה נופף לעיניו אהוד אולמרט, והוא דחה בקלות דעת.
אין זאת אומרת שהמשא ומתן, המתנהל השבוע בשארם א?שייח' ובירושלים, מיותר. בעניין הקפאת הבנייה דחה נתניהו את הצעת דן מרידור להגביל את חידושה לגושי ההתיישבות בלבד, שכן אין טעם להסכים על כך במיקוח בין ישראלי למשנהו. אך אילו הסכימו הפלשתינים להצעה זו, או לפחות אילו היתה מקובלת על האמריקנים - עשוי נתניהו לאמצה כ"רע במיעוטו" כחלק מנוסחתו כי הבנייה תימשך כדרך שנהגו ממשלות קודמות בישראל.
לא תוכן ההצעה קובע את סיכויי מימושה אלא זהותו של המציע. מה שנתניהו מסרב לקבל מעמית ישראלי הוא ישקול בכובד ראש אם יגיע מוושינגטון או מרמאללה, ועדיף משתי הערים גם יחד.
הוא הדין במפת הגבולות. אבו מאזן יודע היטב כי אפילו אהוד ברק ומפלגת העבודה לא יציעו לו את מפת אולמרט. הוא החמיץ את החתימה ב?2009, ואין מנוס מפרימת הטיוטות הישנות ומחידוש המשא ומתן כמעט מנקודת ההתחלה.
רק שהדעת נותנת כי ההנהגות הנוכחיות אינן יכולות להגיע להסכם כולל, השם קץ לסכסוך הישראלי?פלשתיני.
בפיכחון עיניים מבינים עמי המזרח התיכון כי המירב האפשרי הוא הסדר ביניים ברוח המתווה של הנשיא הקודם ג'ורג' וו. בוש, אך סביר מכך שהכוונות הטובות המתנגשות באינטרסים שונים יידרדרו לצמד המילים הנשמעות יותר ויותר - Blame Game.
בסך הכל כל צד יחפש נוסחה להאשים את משנהו, יריבו. די מאכזב, אבל זה מה שיש.