הייאוש היא תכונה מעוררת קנאה. המיואש תמיד יודע להגיד למה זה לא יצליח, למה אין טעם לדבר, למה לא יהיה שלום בדור הזה ובדור הבא. מדוע להתאמץ לטפס על הפסגה כשאפשר לחכות למטה ולהטיל ספק? אך השאלה היא לאן מובילה אותנו הקלות, ולאן יכול להוביל אותנו הקושי.
אולי בעצם יש פרטנר?
הקמפיין החדש שמריצה יוזמת ז'נבה בשבועות האחרונים מחדד בדיוק את הדילמה הזו. בקמפיין פונים בכירים פלסטינים, המוכנים להיות פרטנרים להסכם שלום, לציבור בישראל בקריאה שלא להחמיץ הזדמנות נוספת. יש אנשים שמתקשים לקבל את העובדה שלא כל המנהיגים הפלסטינים רוצים להרוג אותנו. אבל הקמפיין של ז'נבה מוכיח שאכן יש מנהיגים בצד השני שרוצים להגיע אתנו להסדר. ולמנהיגים הללו יש פנים ושמות. יש המאוכזבים שהמניעים שלהם לא נובעים מדבקות ברעיון הציוני. אני מסתפקת בידיעה שהם הבינו שזה הדבר הנכון לעשותו למען העם שלהם.
כמה קל להסתכל בפניהם של סאיב עריקאת או ג'יבריל רג'וב ולומר - הם לא באמת רוצים שלום, או בערבית הם מתבטאים אחרת. קשה יותר להקשיב לתוכן הדברים שלהם ולנסות להתמודד עם מה שהם אומרים.
מאשימים את אנשי ז'נבה שהם זורעים אשליות. הדרך היחידה לבדוק האם זו תהיה אשליה או מציאות עתידית, הוא בנחישות לנסות ולמצוא דרך להגיע לפתרון אמיתי שיבטיח את קיומה של מדינת ישראל. בפסילה שיטתית של כל פתרון מבלי להציע פתרון אחר לא נמצא גאולה.
להחמיץ את ההזדמנות = לעשות שלום עם חמאס
השאלה האמיתית היא מה האלטרנטיבה להסדר, ולא פחות חשוב: מה האלטרנטיבה לפרטנר? גם ראש ממשלת ישראל, מנהיג הליכוד, הבין, בסופו של דבר, שפתרון שתי המדינות הוא הפתרון היחיד שיבטיח את המשך קיומה של ישראל במתכונת שאליה התכוונו הרצל ובן גוריון. יתרה מזו, בפסגה בוושינגטון נתניהו הצהיר מפורשות שאבו מאזן הוא הפרטנר שלו. גם ביבי לא מעוניין להישאר עם מנהיגי החמאס כפרטנרים. וזה כנראה מה שצפוי לנו אם נחמיץ את ההזדמנות הנוכחית.
רוב אזרחי ישראל רוצים לסיים את הסכסוך ורוצים להגיע להסכם, שישמור על מדינת ישראל עם רוב יהודי מוצק שישמר את אופייה הדמוקרטי, ושלא יפקיר את ביטחונם עבור איזושהי הרפתקה מפוקפקת. והחלום הזה איננו בלתי אפשרי. בתהליך שיתקיים בחודשים הקרובים יתחלקו הישראלים לשתי קבוצות. אלו שיש להם תשובה קלה לכל דבר, ואלו שלא התייאשו.
בז'נבה מציעים לזנוח את הגישה שמעודדת את העם בישראל להתייאש ולוותר על הסיכוי לחיים שפויים בבית הלאומי שלנו. לחילופין הם מציעים לאמץ את הגישה החותרת למצות כל אפשרות על מנת להגיע להסדר. פניהם של הפרטנרים הפלסטינים הנשקפים מהמודעות הם דוגמה נוספת שהייאוש הוא לא תכנית עבודה ושיש לנסות ולמצוא את הדרך לחלץ את מדינת ישראל מהמבוי הסתום.
זה שנכשלנו בעבר, איננו נותן לנו את הזכות להפסיק לנסות. כי האלטרנטיבה לשתי מדינות לאום היא ברורה: מדינה אחת, לא דמוקרטית, ולכן גם לא ציונית. מדינה שרובנו לא רוצים לחיות בה.
ישראלה אורון היא תת אלוף במילואים ולשעבר סגנית ראש המועצה לביטחון לאומי. חברת צוות היגוי יוזמת ז'נבה.