בין חול לקודש: על הקו בין תל אביב לירושלים

דווקא בימי החגים מתחדדים אצלי ההבדלים בין ירושלים, שבה גדלתי, לבין עירי הנוכחית תל אביב. למעשה, הגולה הירושלמית בתל אביב עולה כפורחת. לאן שלא תכתת רגליך תמצא חברים מירושלים. חניכים, שותפים לדרך, מתנגדים, אוהדי בית"ר והפועל ירושלים - אני מוצא רבים מהם בתל אביב.

מאידך גיסא, אני פוגש ירושלמים שעברו עימי כברת דרך בעיר, שבניהם כבר עברו לשפלה, והם עדיין דבקים בעיר הולדתם ולא מעלים על דעתם להחליפה באחרת. עבורי ירושלים היא עיר של ילדות. עיר שבה חשתי באווירה מיוחדת כל אימת שיום השישי הפך לשבת ובוודאי בימי החגים. זו עיר של יריבויות פוליטיות וספורטיביות. עיר שהיא ציר למאבק בינלאומי ושיש בה גם שיתוף פעולה של גורמים מהעולם כולו - ירושלים היא ממש משק אוניברסלי.

לעבור מירושלים זה ניתוק של שורשים - אין ספק. 70 הקילומטרים שמפרידים בין שתי הערים הם בסך הכל כמרחק בין פרברים אירופיים לעיר הגדולה. ובכל זאת, בין ירושלים לתל אביב ניכר שוני מנטלי, תרבותי. הייתי אפילו אומר פער בין יהדות לישראליות.

ירושלים הבירה היא עיר שחותמת היהדות מושמת עליה. בעיר שבה נולדתי אתה חש את משק כנפיה של היסטוריה מונותיאיסטית. הקו הדומיננטי המאפיין את האוכלוסייה שגרה בה הוא מאוד יהודי ופחות ישראלי.

בתל אביב התחושה היא אחרת. זו לא עיר שהיא מחוז חפץ לערגת דורות אבל היא עיר שאווירתה ישראלית, ליברלית, צבעונית ושונה.

קשה להגדיר את ההבדל בין ישראלי ליהודי, שהרי גם במושג "ישראלי" החלק הדומיננטי הוא יהודי. אבל לשם המשל, הישראלי יותר פתוח, יותר מוכן להבנה על בסיס אישי עם אחרים, גם שאינם יהודים. נכון, אין פה חיתוך ברור, חד ושאינו משתמע בין יהודי לישראלי אבל ההבדל הזה הוא תמצית ההבנה על המעבר בין ירושלים לתל אביב ועל ההיקלטות המהירה של ילידי ירושלים במציאות הזרה כל כך שתל אביב מציעה להם.

בבואי לירושלים, כשזמני עימי, אני פונה למחוזות ילדותי. משכונת התימנים?אשכנזים, נחלת אחים, ועד מרכז העיר של פעם, שכולו נשען על בתי הקולנוע - אדיסון, עדן, אוריון וציון. משם אני פונה לבית הכרם, שכונה יפהפייה שהיא שכיית חמדה אמיתית. בעוברי ברחובות ירושלים אני חש את המגע החם של חברים מאותם ימים. של בעלי חנויות שהחליפו את זהותן אבל לא את מיקומן. ואז, כשאני יושב בבית קפה שכבר ממותג כרשת ומסתכל לצדדים, אני יודע ש"ירושלמי" זו זהות שלא דוהה בחלוף העיתים.

בשובי לתל אביב אני חש את יתרונותיה - את ריח החירות (ואיני מפריז בביטוי כה מודגש). הזהות התל?אביבית היא שמתאימה לי כיום - מנטלית ואינטלקטואלית.

המאבק בשכונתנו, נוה אביבים, על זהותה של השכונה לנוכח הוויכוח על פעילותם של אנשי חב"ד בשכונה מביא ממש אלי הביתה את סוד השוני בין ירושלים לתל אביב.

ירושלים היא מוקד משיכה לאנשים דתיים - חרדים ושאינם חרדים. יש להם תחושה עמוקה של מפגש ערכים שאליו ייחלו כל כך הרבה שנים.

לאנשים חילונים ומסורתיים יותר ופחות, תל אביב היא מפגש פוטנציאלי של חיים עם תרבות אשר לה הם שאפו. כל הקונפליקט הפוליטי, הדתי, היהודי והישראלי בא לידי ביטוי בנסיעה של שעה בין הבירה ההיסטורית שלנו ועיר הולדתי לבין מחוז החפץ של חיי, כאן ועכשיו, והוא מורגש ביתר שאת בימי חגי תשרי.