תרומה אנושית לחג

שאלה. אחרי שעזבתם את הבית בדרך לארוחת החג, האם הסתובבתם לאחור כדי לוודא שלא שכחתם שום דבר? בדקתם גם את השכן הנחמד מהקומה השנייה, שבחגים תמיד נשאר לבד? האם שאלתם פעם את עצמכם למה, האם ניסיתם לבדוק מה קורה אצלו, אולי הוא זקוק לעזרה?

בחגים יש ביננו כאלה שלא רק מחפשים ארגז מזון של ''לתת'', אלא דווקא שולחן ומשפחה לערב החג. בימי ערב החג נשטפו אמצעי התקשורת בסיפורי הקניות והעגלות העמוסות, ובמירוץ אחרי עוד בטטה, עוד דג ובחיפוש אחר נתח בשר איכותי. אבל בשום מקום לא שמעתם על אלו שאין להם עם מי לחגוג.

באחת מצעדות הבוקר שערכתי השבוע ראיתי אישה כבת 40 ישנה על ספסל ברחוב בן גוריון בהרצליה. הספסל נמצא לא הרחק משכונת יוקרה, שבה מתגוררים שרים בהווה ובעבר, וסתם עמך בעלי כיסים עמוקים ומעמד נכבד בכלכלה הישראלית. למרשותיה שמה הגברת קיטבק ענק ובידה היא אחזה בחוזקה את תיקה האישי. הערתי אותה ושאלתי למה היא ישנה ברחוב.

סיפורה שלא נגמר הוא רק סיפור אחד מתוך עשרות אלפי סיפורים, שבהם טובל עם ישראל בימים אלה ממש. נכון שאפשר גם לדבר על החותנת המנדנדת או על הכלה הטרחנית ולשאול מה כלל תפריט הארוחה, אך בסופו של דבר החגים הם משהו מחבר וערכי. שני חגים כבשו את העם הזה בכובד ממשקלם וקדושתם: אסופת חגי תשרי וליל הסדר.

אלו גם החגים שבהם מגיעות מירב הבקשות לבתי המשפט למשפחה, כדי שהשופטים אולי יצליחו לעשות סדר בהסדרי הראייה שבין ההורים לילדים. לאחרונה התוודענו לעוד סיפורים קשים שעניינם אלימות ורצח בתוך המשפחה. הם החרידו את כולנו אך כעבור יום יומיים, כל אחד שב אל השגרה. בתחקירים שנערכו לאחר מכן התברר, שאם אחד השכנים רק היה מתקשר למשטרה ומתריע, חיים של מישהו היו ניצלים.

השכן ממול לא צריך להיות דווקא מי שחסר לו כסף. הוא לפעמים דווקא זה שכיסו נפוח משקלים, אבל נותר בלי משפחה. אי שם ברצועת ההתנדבות הדינמית של ישראל, יש גם מי ששולחנו מלא בכל טוב ונפשו דואבת מבדידות ומצוקה מנטאלית, והוא צריך ארגז של אמפטיה וסימפטיה. זה לעיתים שווה יותר מכל חבילה של 'לוקשים' וקמח.