בבירת הטרור העולמי

רעש צופרים עצבני ומתמשך הקפיץ אותי מהמושב האחורי של רכב השטח הלבן שבו ישבתי, חמש דקות בלבד אחרי שעזבנו את החניון המאובק של שדה התעופה המרוחק. עוד לפני שהספקתי להסתובב לאחור ולנסות לאתר את מקור הרעש, עקפו אותנו בעצבנות שני ג'יפים צבאיים אמריקניים משוריינים שנמלטו במהירות שלא היתה מביישת את מטוס האיירבוס של חברת התעופה האפגנית "סאפי", שהנחית אותי לפני שעה קלה בקאבול, בירת אפגניסטן.

כמה שעות מאוחר יותר, כשישבתי לאכול בקרבת המלון עם מארחיי המקומיים, ועדיין ניסיתי להבין מי נגד מי במדינה השסועה, הקיצונית ולמודת הקרבות, החריד פיצוץ אדיר את אוזניי, וצרורות רבים של יריות נשמעו בעקבותיו. חבריי לשולחן נרעדו קלות וחזרו לאכול. המערביים הנוספים שישבו מסביב קיבלו הודעת SMS מהחברות שמעסיקות אותם שעידכנה על מקום הפיצוץ וביקשה לרענן את הנהלים, ולפיהם אסור לצאת בלילה מהמלון. רק אני עוד לא ממש הבנתי מה קורה.

זחרין, רופא מרדים בבית חולים מקומי, ניסה להרגיע אותי ולהכניס קצת סדר בבלאגן: "עכשיו אולי אתה מבין למה אף אחד כאן לא אוהב את האמריקנים. הם שולטים בנו כבר כמעט עשור ולא מצליחים להשיב את השקט והביטחון לאזרחים. מה ששמעת הלילה גרם אולי לכמה הרוגים ופצועים מקומיים, אבל סביר להניח שזה אפילו לא יקבל שורה בתקשורת העולמית".

את הדרך הקצרה חזרה למלון, שהיה כמעט ריק מאורחים, עשיתי באי?שקט מסוים. למחרת בבוקר, אחרי שינה קצרצרה וחסרת מנוחה, חיפשתי ידיעה על תקרית הירי בקאבול וגיליתי שזחרין צדק - לא היה שום דיווח על התקרית, אפילו לא בעיתונות המקומית. לאף אחד כבר לא אכפת.

ברוכים הבאים לקאבול, המקום הכי סוער והכי מסוכן היום בעולם. או אם תעדיפו - ברוכים הבאים לבירת הטרור והאופיום העולמי - "אפוקליפסה עכשיו".

טיסה לקאבול היא אולי הדבר הכי רחוק שיש היום מנופש בקלאב?מד במאוריציוס למשל. תיירים לא מגיעים בכלל למדינה, ובטופסי הבקשה לוויזה בשגרירויות אפגניסטן אין בכלל אופציה של תיור. מעבר לכוחות הצבאיים שנוחתים במדינה בלי סוף וללא צורך באשרה, טסים לקאבול גם עיתונאים ופעילים הומניטריים רבים, אך בעיקר נוהרים אליה עובדי ביטחון פרטיים שהשתלטו על המדינה ומרוויחים בה בכלל לא רע.

הגעתי לקאבול הסואנת והמהבילה במהלך אוגוסט דרך דובאי. שדה התעופה הענקי והמרשים של הנסיכות העשירה הפך לצומת המקשר בין מערב למזרח. הלוח הציע טיסות המשך לדלהי, לקוריאה, לשנחאי, לסינגפור, לקטאר ולמנילה האטרקטיביות. אני הייתי מיועד לטיסת המשך לקאבול.

להפתעתי, לא רק שלא הייתי הנוסע היחיד על הטיסה אלא שבאותו לילה יצאו לקאבול מדובאי שלוש טיסות עמוסות בנוסעים. הזקנים הארוכים והכובעים האפגניים המסורתיים הובילו אותי לשער הנכון בלי שאצטרך לבקש סיוע של איש צוות הקרקע, אך ליד כבש המטוס היו גם אזרחים אמריקנים גבוהים וחסונים, שיצאו לקאבול כדי לתת ייעוץ ביטחוני.

דסטין, שישב לידי במטוס, שירת בעבר בצבא האמריקני. היום הוא עובד עבור חברה אזרחית. את אפגניסטן הוא לא אוהב במיוחד. את הכסף שהוא מרוויח בה - דווקא כן. גם את היציאות התכופות הביתה.

ברחובות הכבישים הראשיים והעמוסים של קאבול מתנוססים מאות שלטי חוצות שמנסים להציג לעולם את ניצחון הדמוקרטיה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בבחירות לפרלמנט שייערכו החודש.

"אף אחד לא מאמין בבחירות", מחזיר אותי מהר מאוד למציאות המלווה האפגני שלי, מוחסיין. "בדיוק כמו שאף אחד לא מאמין באמריקנים. הם לא סומכים על אף אחד ולא מאמינים עוד בניצחון.

"אף אחד גם לא אוהב את האמריקנים ולא רוצה שהם יישארו כאן. הם תמיד נוסעים מהר כי הם לא רוצים לחטוף כדורים מהטליבאן או אבנים מהאזרחים ששונאים אותם".

אבל בזכות האמריקנים הדמוקרטיה חזרה, נעלמו בסיסי הטרור של אל?קאעידה מהמדינה, שלטון הטליבאן נעקר מקאבול והעסקים שבו לפרוח, הקשיתי. "עד 2006 האמריקנים עוד נתפסו ככוח שבא לעזור לנו מול הטליבאן, אבל באותה שנה דווקא כשמנהיג הטליבאן, המולה עומאר, הצהיר על העצמת המאבק, האמריקנים החלו להיתפס על ידי כל האוכלוסייה האפגנית ככוח כיבוש".

לאחר ההתמקמות במלון אינטרקונטיננטל של קאבול, שהיה להפתעתי פחות מאובטח מהשרתון של צנעא בירת תימן שבו ביקרתי באביב האחרון, החלטתי לחפש במדינה המטורפת אי של שקט עבור אורח יהודי - בית הכנסת של קאבול.

על בית הכנסת אחראי היהודי היחיד במדינה, זבולון סימן טוב (58), השריד האחרון לקהיליית יהודי אפגניסטן, שמנתה כ?8,000 יהודים בשנות ה?50 של המאה ה?20 (לפני שהרוב המכריע עלה לישראל).

לקאבול הגעתי ללא כתובתו של זבולון, אולם תיארתי לעצמי שיהודי יבחר לגור במקום מרכזי. ואם מדברים על מקום מרכזי בקאבול, אין בעיר שדרה תוססת יותר מצ'יקן סטריט, רחוב העופות. היום ניתן לקנות בחנויות שברחוב שטיחים, תיקי עור, בשמים ופירות יבשים, אבל פעם מכרו בו עופות חיים שנשחטו לעיני הלקוח.

לכל חנות שמכבדת את עצמה בצ'יקן סטריט, השאנז אליזה של קאבול, יש מאבטח פרטי שעומד לצד שקי החול שנערמו מול החנויות השונות. במרכז הרחוב שני ג'יפים משטרתיים וירוקים שלא נותנים למכוניות לעמוד זמן רב במקום ומבקשים להמשיך בתנועה מחשש למכוניות נפץ. מפעם לפעם כוחות הביטחון סוגרים את אחד הנתיבים ומסיטים את התנועה לרחובות צדדיים. כל ניסיון להוציא מצלמה ולתעד את הרחוב נתקל באיש ביטחון סמוי שחושף את עצמו כדי לעצור את "עבודת ההכנה לפיגוע הבא".

בצ'יקן סטריט אף הקימו לאחרונה קניון חדש ובו חנויות אופנה רבות. בכניסה המאבטח לא בודק את התיק אלא פשוט שומר אותו אצלו אחרי בדיקה. כבר היה במקום פיגוע, איך לא. בקניון, אגב, אין מזגן, אבל למרות החום הכבד אסור לשתות. הימים הם ימי צום הרמדאן, ואפגניסטן היא מדינה מוסלמית אדוקה ביותר. לא מומלץ לשתות, לאכול או לעשן מול קהל. הזהירו אותי שחוסר כבוד לצום עלול לסבך אותי מאוד.

אני נכנס לחנויות של פירות יבשים וקונה שקית סגורה של פיסטוקים מקומיים. "זה לאחר כך", אני מסביר למוכר הצעיר בעזרת המלווה המקומי והוא נרגע. הוא מספר לי שהוא נולד בשכונה, בדיוק כמו אביו וסבו, ואני מבין שיש לי עניין עם בחור שמכיר היטב את השכונה.

"יש כאן בית כנסת של יהודים?", אני שואל את ידידי הצעיר, שעיניו המלוכסנות מעידות על כך שמוצאו הוא מבני שבט האזרים המהווים את אחד המיעוטים האתניים והדתיים הגדולים במדינה.

"בטח שיש", הוא עונה ללא היסוס ומפנה אותי לפלאוור סטריט (רחוב הפרחים), שנקרא, איך לא, על שם הפרחים שמכרו כאן בעבר. ברחוב הפרחים, כמו ברוב הרחובות בקאבול, תעלות הביוב חשופות לעוברים ולשבים. כאילו שהחום הכבד, הערפיח מהרכבים הישנים והצום שנפל עלי, לא היו מספיקים. אני מחפש עם המלווה המקומי את בית הכנסת בין הבתים הלא גבוהים.

בתוך דקות מעטות ילדים קטנים האוחזים בפחי מתכת פולטי עשן, שתפקידם להבריח את הרוחות הרעות, באים לבקש נדבה. הם לא מרפים גם אחרי שהם מקבלים שטר מקומי מכובד. נערים מבוגרים יותר מתקרבים ומציעים שירות של "שומרי ראש", שבמסגרתו נער בן 12 לכל היותר מונע מילדים בני 4 או 6 להתקרב אלינו ולבקש עוד נדבות.

אנחנו עוברים ליד מאפיית לחם אפגני, שהיא מעין פיתה גדולה. הריח מפתה, אבל הלחם מיועד לערב, לשעת שבירת הצום, והוא אינו למכירה. אחר כך אנחנו עוברים ליד חנות שטיחים קטנה אך יפה, שבה שטיח אחד ומיוחד צד את עיני. על השטיח רקומה מפת המדינה אך גם טנק, רובה ומסוק. "זה שטיח המכונה '11 בספטמבר'", מסביר לי המוכר. בהמשך הביקור גיליתי שהשטיח הזה הפך ללהיט והוא נמכר במרבית דוכני השטיחים של המדינה.

לאחר משא ומתן אוריינטלי נעים ומנומס אני רוכש צעיף משי - שלדברי המוכר היה "מייד אין אפגניסטן" אף שהתווית שגיליתי בערב במלון חשפה כי הוא "מייד אין אינדייה" - ושואל את המוכר אם שמע על אזרח אפגני יהודי שחי ברחוב.

"בוודאי", הוא עונה ללא היסוס. אנחנו יוצאים מפתח החנות, והוא מפנה אותי למבנה הסמוך באותו הצד של המדרכה. שתי תעלות ביוב לא אטומות מקבלות את פניי בכניסה לבניין שבו אמור להתגורר היהודי היחיד של קאבול. אנחנו מטפסים קומה, כפי שהסביר השכן, ומחפשים את זבולון סימן טוב. אני צועד לאיטי בקומה השנייה בעקבות קישוטי מגן דוד מתכתיים כחולים המובילים אותי לדלת נעולה. לפתע נשמעים קולות מהצד השני של המסדרון. גבר במשקפיים לבוש מכנסיים רחבים בהירים וגופייה לבנה, שרק מבליטה בטן גדולה ושמחה, מתקרב אלי וספק שואל ספק קובע "אתה יהודי".

זבולון מלווה אותי לביתו. לפני שהוא נכנס הוא מנשק את המזוזה וממתין עד שאני אעשה אותו הדבר בדיוק. בחדר קטן, עם מחצלת על הרצפה לשינה כפי שנהוג במדינה, הוא מכבד אותי בכוס תה ומסביר לי שכאן, בביתו, אין רמדאן. "אני אפגני ומכבד את שכניי, אבל בבית אפשר לאכול", הוא אומר לי ומציע לי אגוזים, שקדים וסוכריות.

על קיר חדרו לוח שנה עברי עם דיוקן של רב ולוח שחור שעליו חקוק בגיר שמו בלועזית. הוא מתלבש, ממהר גם לחבוש כיפה לראשו ומוביל אותי לבית הכנסת של קאבול שנמצא בהמשך הקומה. בבית הכנסת נותרו רק כמה סידורים ישנים ומאובקים וכמה טליתות ישנות, אך בארון הקודש אין יותר ספרי תורה. הכל מיושן ואפילו מוזנח. "אין עוד יהודים באפגניסטן", אומר זבולון בצער. "רק אני עוד שומר על המקום. המקום בבעלותי וגם הבית - שלי", הוא מוסיף.

היכן הספרים שהיו בארון הקודש?
"בישראל".

סיפור חיים מיוחד ומעניין מאוד יש לזבולון סימן טוב. הוא נולד במחוז הראט שמערב המדינה לפני 57 או 58 שנה (כמו אצל אפגנים רבים, תאריך הלידה המדויק ואפילו שנת הלידה נותר בגדר לא ידוע). יש לו אישה וילדים בישראל, אך הוא מעדיף להישאר בקאבול.

למה אתה נשאר כאן?
"מה זאת אומרת למה?", הוא עונה מופתע. "אני אזרח אפגני. אפגניסטן זו המדינה שלי. כאן נולדתי וכאן אני נשאר".

היית פעם בישראל?
"כן, לפני 12 שנה. היה לי שם טוב מאוד. ישראל מדינה יפה, אבל טוב לי כאן בקאבול".

והבדידות לא קשה לך?
"לפעמים באים לבקר אותי כל מיני אנשים. חיילים יהודים, דיפלומטים יהודים, אנשים שיודעים על קיום בית הכנסת. הנה עכשיו ראש השנה ויום כיפור. אולי יבואו. מי שרוצה לבוא לחגוג איתי, ברוך הבא. בעבר היו באים יותר, היום פחות. יכול להיות שאני אהיה לבד השנה, אבל מכירים אותי. כאן אני איש מפורסם. מתנהגים אלי יפה. שכניי מתייחסים אלי כאל אזרח אפגני ואני לא סובל בגלל שאני יהודי, אז למה לי ללכת?".

אבל בארץ יש לך אישה וילדים, לא עדיף לחגוג את החגים בחברתם?
רואים שזבולון לא שש לדבר על משפחתו, שחיה במרחק רב ממנו. "אנחנו גרושים", הוא מודה אחרי לחצים רבים, "והמצב נוח לכולם".

זבולון טוען כי אין לו אמצעים כלכליים רבים, וכי קשה לו לשמר את בית הכנסת. השכנים טוענים כי הוא מתפרנס מעסקי מזון ומוכר אוכל מוכן. זבולון עושה עצמו כלא מבין כאשר שואלים אותו לגבי מקור הפרנסה שלו, אבל ניכר שהוא שמח בחלקו. הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא נראה מבוהל.

היית כאן בתקופת שלטון הטליבאן, לא פחדת?
"הטליבאן לא עשו לי שום דבר ולא בילבלו לי את המוח. אני אזרח אפגני שמכבד את ארצו, אז למה שיעשו לי צרות? חוץ מזה מישהו צריך לשמור על בית הכנסת, ואני היחיד שיכול לטפל בו. אני זה שמנקה ומתחזק אותו".

כשהחלה המערכה באפגניסטן דווח רבות בתקשורת המקומית על שני היהודים המתגוררים בקאבול שאפילו לא מדברים זה עם זה. הסכסוך בין שני היהודים היחידים במדינה הפך לבדיחה עולמית. בינתיים אחד מהם, יצחק לוי, נפטר ב?2005 בגיל 69 ונקבר בארץ.

לוי חסר לך?
"הוא היה איש טוב", זבולון אומר ומקרב שתי אצבעות לפיו ושולח נשיקה כמו מבקש לציין את זכרו. "דווקא היינו ביחסים טובים בסוף".

מה צריך לעשות כדי להביא אותך לישראל?
"שום דבר, טוב לי כאן. אם אתה יכול לעזור לי, אני רוצה רק לעשות בדיקות רפואיות".

למחרת שבתי למקום עם חברי מנתח הילדים הספרדי?יהודי, הד"ר חוזה אורוז טריסטאן העובד בבית חולים בקאבול מטעם הארגון ההומניטרי הצרפתי "רשת התקווה", והוא ערך לו סדרה מקיפה של בדיקות רפואיות.

וכך, למשך שעה אחת היינו שלושה יהודים - סימן טוב, אורוז ואני - יחד בבית כנסת בקאבול, הדבר הכי קרוב למניין שהיה שם בשנים האחרונות לדברי היהודי האחרון באפגניסטן.

אפגניסטן יכולה בהחלט להוות חידה למי שמוחו מבקש לפעול על פי ההיגיון. המדינה המפולגת הזו מתפקדת כאומה רק כשהיא נתקלת באיום חיצוני. בכל מצב אחר קבוצה מקומית אחת נלחמת ונאבקת בחברותיה. הבריטים, הרוסים והיום האמריקנים מצליחים לאחד בין הקבוצות האתניות השונות, שהיום מאוחדות ברצונן לראות את האמריקנים נסים הביתה. "לכשישובו האמריקנים לביתם, בטח נחזור לריב זה עם זה. אני מאוד חרד לגורל אפגניסטן", אומר לי קאדר, רופא בבית החולים של קאבול.

קאדר, סוני טג'יקי בן 44, אינו אוהב את המציאות הנוכחית בארצו. הוא למד רפואה ברוסיה אבל גאה לספר כי אחיו הצעיר למד רפואה בפקולטה של קאבול שהיא מצוינת. כן, הוא מודע לעובדה שהאקלים, ההרים ואפילו האנשים בארצו קשים, הגישה למים לא תמיד פשוטה, אבל עדיין עצוב לו לראות את המציאות בארצו ב?2010, למרות ההתגייסות של הקהילייה הבינלאומית למענה.

אפגניסטן מונה היום בין 25 ל?30 מיליון אזרחים. תוחלת החיים הממוצעת במדינה היא 44 שנה, ובעיות בריאות וחוסר מזון ברחבי המדינה תורמים לנתון המבהיל הבא: 42 אחוזים מהילדים מתים לפני שהם חוגגים את יום הולדתם החמישי. אפגניסטן היא אחת המדינות המפגרות ביותר בעולם בכל הקשור לפיתוח האנושי, ו?70 אחוזים מהאוכלוסייה אינה יודעת קרוא וכתוב.

אך עדיין יש משהו קסום ופראי במדינה החיה על גג העולם (לפחות הודות להרים) לצד שש שכנותיה שהן פקיסטן (2,500 ק"מ של גבול), איראן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן, טג'יקיסטן וסין. כדי להכיר את המדינה באמת צריך לצאת מקאבול הצפופה. המחוזות השוכנים בגבול פקיסטן, כמו בהלמאנד ובקנדהאר, הפכו היום למעוזי טליבאן ולנקודות מעבר שאליהם מגיע הסיוע הפקיסטני לטרור והגישה אליהם אסורה, אבל גם מחוזות נוספים בצפון הפכו לאלימים ומסוכנים.

"הטליבאן פועל באופן מאוד פשוט ויעיל", מסביר לי טאריק, עורך דין שעשה הסבה מקצועית והחל לעסוק במסחר עם סין ואיראן. "הוא שולח מכתב לראשי הכפרים ומבקש סיוע. הפנייה מנומסת, אך לא מותירה הרבה ברירה לכפריים. הם יודעים שעדיף להם לעזור לטליבאן מסיבה אחת פשוטה: האמריקנים יום אחד ישובו הביתה, אבל הטליבאן יישארו כאן בארצם. חוץ מזה, אני רוצה לראות מישהו אומר לא לטליבאן. זה עניין של שעות או ימים עד שהראש שלך או של ילדיך ייפרד מהגוף. אתה לא משחק עם האנשים האלה".

לצבא האמריקני יש בעיה נוספת ומפתיעה במלחמתם מול הטליבאן - כסף. כמעט לכל יחידה הפועלת בשטח יש את החיילים האפגנים שלה המשמשים מתורגמנים או גששים. חייל אפגני מקבל משכורת של 250 דולר בחודש. אלא שהטליבאן משלם יותר. בדרך כלל טליבאן משלם 400 דולר משכורת חודשית. ההבדל גדול. לעיתים משכורת מגיעה לפי שלושה יותר. מאיפה הכסף והנשק? "פקיסטן ואופיום", משיבים כולם.

"מתרחשת כאן מציאות לא הגיונית שבה חייל מקומי מקבל מאיתנו הכשרה ונשק, ואז עם אותה הכשרה ועם אותו נשק הוא עורק לשורות הטליבאן, משליש את משכורתו ואנחנו מוצאים עצמנו חוטפים כדורים שלנו מנשק שלנו ועם הכשרה שלנו", אומר ג'ייסון, אמריקני ששירת בעיראק ועובד כיועץ ביטחוני באפגניסטן. "מאחר שאין גאווה לאומית באפגניסטן, אלא יותר גאווה שבטית ואתנית, אין כל הרגשה לא נעימה לערוק למחנה השני".

כדי לראות את אפגניסטן חייבים לצאת מקאבול הצפופה. ידידיי בעיר הבירה המליצו לי שלא לצאת ממנה בימים אלה, אבל גם בתימן הציעו לי דבר דומה וזה לא עצר אותי מלצאת למסע.

פקקים ארוכים עיכבו אותי ביציאה מעיר הבירה הענקית, שרכס הרים מפריד בין חלק אחד שלה לחלק אחר. קצב הבנייה גבוה. יותר ויותר אזרחים נמלטים מהכפרים וממקומות, שבהם המחסור במים קשה, ובאים לקאבול. אלה נטולי האמצעים גרים על ההר. ככל שהבית נבנה בגובה רב יותר, כך מצבם הכלכלי של יושביו קשה יותר. בבתים אין חשמל ואין מים. צעירים חסרי כל אימצו להם מקצוע חדש: אספקת מים לבתים השוכנים בהרים. הבנייה בלתי חוקית, אבל אף אחד לא עוקר אותם מבתיהם כיאה למדינה פראית שבה השחיתות חזקה יותר מהחוק.

אני נפרד מקאבול ומבתיה לכמה ימים, מהשיכונים הארוכים והסימטריים שניצבים כאן כזכר לשלטון הסובייטי הקצר. מחסום צבאי בוחן את המכוניות העוזבות, אך אף מכונית לא מורדת מהכביש לבדיקה. הצום והחום משפיעים כנראה גם על החיילים. היום הוא יום שישי והאפגנים כמובן לא עובדים. רבים מהם נוסעים לטייל בהרים. אחרים, כמוני, נוסעים לבקר מפקדות וחיילים.

בדרך צפונה, כ?40 קילומטר אחרי היציאה מקאבול, עצרתי בבגראם, העיר שבה הקימו כוחות נאט"ו את הבסיס הגדול ביותר שלהם באפגניסטן. תעשיית המלחמה הביאה לכפר הקטן הזה כ?70 אלף מקומיים שמנסים להתפרנס מסיוע לאמריקנים. בשמיים אינסוף מסוקים אמריקניים, אבל על הקרקע אני רואה דווקא בעיקר כוחות אפגניים. סמיר, שהתגייס לצבא האפגני בדיוק לפני ארבע שנים, מספר לי שהוא "גאה לשרת בצבא האפגני".

תצליחו למחוק את הטליבאן מהמדינה?
"אי אפשר למחוק את הטליבאן מאפגניסטן. השאלה היא רק היכן הם יחליטו להתמקם או היכן נאפשר להם להתמקם. הם צריכים להישאר במקום שאנחנו נאפשר להם להישאר. במקום שהם הכי פחות מזיקים".

מה עשית לפני שהיית חייל?
"עבדתי בחקלאות עם אבי".

ומה עדיף?
"מה שמביא יותר כסף", הוא עונה בכנות.

קרוב ל?140 אלף חיילים בינלאומיים, כשני שלישים מהם אמריקנים, שוהים כעת באפגניסטן. באגרם הוא הבסיס המרכזי. אין ספק שמדובר במקום עצבני. אני מוציא מצלמה, וסוחר שיושב בצד ניגש אלי ואומר לי שאסור לצלם. האוזנייה החבויה באוזנו חושפת את העובדה כי מדובר בשוטר סמוי. אירוע דומה היה לי בקאבול ליד האזור הסטרילי של השגרירויות. באפגניסטן מאוד פוחדים מפיגועים, בעיקר באזורים שבהם שוכנים הזרים.

"אני לא חושב שהאמריקנים צריכים להיות כאן", אומר לי מוכר מכולת קטנה בבאגרם. "הם בכלל לא באים לחנות שלי. הם מקבלים הכל מוכן ואין להם שום קשר איתנו". החשש מפיגועים גורם לאמריקנים להימנע מחיכוך עם האוכלוסייה האזרחית, דבר שהופך אותם לעוד יותר לא סימפטיים עבור האפגנים. ג'ייסון הסביר לי עוד בקאבול כי התפקיד הוא לבצע משימה ולא להיות נחמד. "את זה אנחנו משאירים לדיפלומטים", הוא אומר. "בעיראק אגב", הוא אומר, "זה נראה כמו גן ילדים לעומת מה שקורה כאן. אתה לא יודע מהיכן תבוא הצרה". "זה כמו וייטנאם, רק יותר גרוע. כאן גם מי שחבר שלך היום אין לו כל בעיה להיות האויב שלך מחר. בכסף אתה קונה כאן הכל".

לג'ייסון יש חברים שעדיין משרתים באפגניסטן: "הם מספרים לי על הלחץ הגדול שהשירות כאן יוצר. אתה נמצא באזור כל כך לא דומה למה שאתה מכיר בבית. אתה לא יודע מהיכן תבוא הצרה. אתה גם פוחד לבוא במגע עם אזרחים, נשים, ילדים. אתה לא יודע מי חבר ומי אויב. לפני כמה חודשים החל המבצע בהלמאנד. החיילים קיבלו הנחיה לאפס פגיעות באזרחים, אבל זה לא הגיוני במלחמה שכזו".

דווקא במקום שבו אני הכי קרוב למרכז הכוח האמריקני במדינה, אני מגיש הכי פחות בטוח. אולי משום שאפילו בעיר הזאת לא ראיתי חיילים אמריקנים מסתובבים ברחובות. אפגניסטן במלחמה, וכדי לראות אמריקנים צריך להרים את הראש כדי לצפות במסוקים הצבאיים שחגים בלי הרף בשמיים.

עשרה ימים לפני שהגעתי לקאבול נרצחו באכזריות רבה שמונה רופאים מערביים בצפון?מזרח המדינה לאחר ששבו מבילוי במחוז באלקשאן. ארגון הטליבאן מיהר ליטול אחריות למעשה, וטען כי הרופאים היו מיסיונרים נוצרים ומרגלים (מדובר בהודעה שקרית כיוון שהרופאים היו מוכרים ומוערכים מאוד בקאבול), אך בעיקר שלח מסר לעולם - גם הצפון השקט, כביכול, תחת השפעתו גדולה של הטליבאן.

מחוז פארוון בדרך צפונה נראה שקט ורגוע. בצידי הכביש חקלאים מוכרים מלונים בגודל של אבטיח, ענבים מתוקים, אבטיחים ושקים של תפוחי אדמה ובצל. "הטליבאן לא פועל על הכביש אלא בכבישים צדדיים", מבקש להרגיע אותי הנהג למרות שאני רחוק מלהיות מודאג. הנוף קסום, ועם כל הכבוד לטליבאן - באזור זה האדונים הם ההרים והטג'יקים ולא אף אחד אחר.

בצידי הדרך נשים הולכות יחפות בבורקות סגורות מכף רגל ועד ראש למרות החום הכבד. יש דברים שלעולם לא ישתנו במדינה האיסלאמית האדוקה. אני מצפין עד מחוז פאנשיר, מעוזו של הגנרל מסעוד "מלך מחוז פאנשיר" וגאוות הטג'יקים, שלחם בעוז נגד הסובייטים ובהמשך נגד הטליבאן ולא נכנע להם. מחסום צבאי וצילום גדול של הגנרל מסעוד, המפקד המיתולוגי של הברית הצפונית (הצבא האיסלאמי), מקדמים את פנינו ומאותתים לנו שהגענו ליעד.

האפגנים ובעיקר הטג'יקים גאים בחבל ארץ אמיץ זה שלא נכנע לטליבאן. בכל פינה יש תמונות של מסעוד, שנרצח על ידי אל?קאעידה ב?9 בספטמבר 2001 (יומיים בלבד לפני הפיגועים בארה"ב, על ידי שני אזרחים תוניסאים שהתחזו לעיתונאים בלגים במחוז טאקאר).

"רצו לנטרל אותו", מסביר לי סאמים, ראש הכפר ג'אנגאלן, שבו נולד מסעוד. מסעוד נרצח בגיל 45 וברזומה שלו 23 שנה של קרבות. הוא מתנצל שאינו מזמין אותי לביתו מאחר שאינו יכול לכבד אותי בדבר בגלל הרמדאן. "המקום שבו אתה ואני נמצאים כעת הוא המקום הבטוח ביותר באפגניסטן. אני לא חושב שיש לוחם טליבאן שיעז להראות את האף שלו כאן. אני חושב שהטליבאן פוחדים יותר מהטג'יקים של מחוז פאנשיר מאשר מהאמריקנים".

"אנחנו הטג'יקים לא אוהבים ערבים", הוא אומר. "אל?קאעידה מגייסים ערבים, ואת מסעוד הרגו ערבים. ערבים הם אלימים. אנחנו טג'יקים מוסלמים - לא ערבים!".

לסאמים יש רק מילים רעות להגיד על הטליבאן: "הם פועלים בקבוצות, רכובים על אופנועים ישנים. כך הם גם נסו מהאמריקנים בתחילת המלחמה. אפילו השייח' עומאר ברח רכוב על אופנוע. אני לא אתפלא אם בן לאדן עצמו ברח גם הוא על אופנוע.

"יש מחוזות שבהם הם מרשים לעצמם להציב מחסומים משלהם. הם חוטפים אזרחים, דורשים כופר ומתנהגים כמו חיות, בדיוק כפי שהם עשו כשהם שלטו כאן. הם מתכנסים בבוקר במסגדים ומחליטים על הפעולה שינקטו באותו יום. הם רוצים להפחיד את האוכלוסייה והם מצליחים. האוכלוסייה בצפון היתה רגילה לשקט, אבל היום אף אחד כבר לא מוגן באפגניסטן. אנחנו אמנם לא אוהבים את הנוכחות של כוחות נאט"ו בארצנו, אבל אנחנו לא רוצים לראות את הטליבאן חוזר לשלטון", מסכם סאמים.

עבדול חאק שאפאק, מושל מחוז פארייב בצפון?מערב המדינה, מספר כי "לטליבאן היום יש מדיניות חדשה באשר להפגנת נוכחות. הם אפילו מעבירים את האוכלוסייה שלהם מהדרום לצפון כדי להראות שהם קיימים גם שם".

לפני שאנחנו שבים לקאבול, סאמים מבקש להראות לי את הקבר החדש של גנרל מסעוד. מזג האוויר נוח, ומפעם לפעם משב רוח מצנן את ההרגשה ומקל את הצום. גם מראה הנהר המתפרץ בין ההרים מעניק תחושה נעימה. יש רגעים שאפגניסטן נראית כמו שווייץ. רגעים קצרים.

בדרכי חזרה לקאבול הצלחתי לזהות בתוך כל האלימות הנוטפת מהמדינה המוכה הזו - החיילים האמריקנים והמקומיים, מחבלי הטליבאן והפוליטיקאים המושחתים - גם ילדים שעדיין מסתובבים בפנים תמימות ומעיפים לאוויר עפיפונים המחוברים לחוטים באורך 4,000 מטרים כמו בספר "רודף העפיפונים", כמי שמקווים שהעפיפון ייקח אותם למקומות רחוקים ומוגנים. עזבתי את קאבול לא בתחושת שמחה או הקלה. למרות הכל, יש בה משהו קסום. כשהטייס הגרמני של מטוס האיירבוס של חברת סאפי האפגנית עלה לשמיים וניתק אותי מהאדמה העקובה מדם, הבטתי מהחלון החוצה והמשכתי לחפש את התקווה היחידה שיש היום בקאבול - עפיפונים.

"כאשר אתה נותר פצוע בעמקים של אפגניסטן, והנשים יוצאות אליך כדי לחתוך את מה שנותר ממך, תתגלגל לרובה שלך, תפוצץ לעצמך את המוח ותצטרף לאלוהיך כחייל", הזהיר הסופר והמשורר הבריטי הידוע רודיארד קיפלינג (מחבר "ספר הג'ונגל") לפני כ?100 שנה.

אבל אפגניסטן נחשבת ל"בית הקברות של האימפריות" כבר מאות אם לא אלפי שנים. המדינה ההררית והענייה, נטולת הגישה לים, הצליחה להנחיל מפלה בזה אחר זה לאלכסנדר מוקדון ולג'ינגס חאן בעת העתיקה, לכוחות האימפריאלסטיים הבריטיים והרוסיים במאה ה?19, לסובייטיים לפני כשלושה עשורים בלבד וכעת לאמריקנים, הכובשים האחרונים שניסו לביית את המדינה הזו ללא הצלחה.

ההתחלה של המערכה האמריקנית באפגניסטן לפני כעשור דווקא נראתה מבטיחה ולא רמזה במאום על העתיד לבוא. בתגובה נחושה ל?11 בספטמבר 2001 הכריז נשיא ארה"ב דאז, ג'ורג' וו בוש, מלחמת חורמה על הטרור העולמי והבטיח לפגוע בראשיו בכל מקום שבו הם שוהים. את מירב תשומת הלב של האמריקנים מיקדו עיראק של סדאם חוסיין ואפגניסטן - שבה שלט הטליבאן, ארגון טרור איסלאמי קיצוני, וממנה פעל באין מפריע אל?קאעידה, ארגונו של אוסאמה בן לאדן, ששלח ומימן את הפיגוע בתאומים.

ב?7 באוקטובר 2001 פלשו עשרות אלפי לוחמים אמריקנים לאפגניסטן, וב?18 בנובמבר קרס משטר הטליבאן. השייח' עומאר ובן לאדן נסו על נפשם מהמדינה, ככל הנראה לאזור ההררי הגובל עם פקיסטן השכנה. ב?5 בדצמבר באותה שנה היה נראה כי המערכה הסתיימה בהצלחה ובמהירות, כשראשי כל הפלגים האפגניים הסכימו להכיר בממשלה זמנית חדשה בראשותו של הנשיא קרזאי.

אלא שהסיפור של הלחימה באפגניסטן, כמעט כמו זה בעיראק, היה רחוק מסיומו בדצמבר 2001. הטליבאן זקף אט?אט את ראשו, והטרור האיסלאמי שב לרחובות המדינה שנחשבת היום למסוכנת ביותר בעולם. היום, תשע שנים אחרי הפלישה, כמעט כל המדינה שוב במלחמה. הלחץ של הטליבאן מורגש בכל 34 המחוזות של המדינה, ו"תלמידי הדת" הצליחו אפילו להשתלט לחלוטין על כמה מהם.

אין יום באפגניסטן שעובר ללא תקריות אלימות. השיא היה במאי השנה, כשאנשי הטליבאן תקפו במשך שעות את הבסיס הגדול ביותר של נאט"ו בעיר באגרם שבצפון המדינה. האמריקנים אמנם הודיעו בגאווה שהמחבלים לא הצליחו לחדור לבסיס המבוצר, אך לתקיפה היה מסר סימבולי, ולפיו אנשי הטליבאן פועלים ללא מורא בכל מקום.

בפברואר השנה ציינה אמריקה את ההרוג ה?1,000 שלה באפגניסטן, ועד כתיבת שורות אלה כבר נוספו למניין ההרוגים עוד 226 חיילים שחזרו הביתה בארון עטוף בדגל עם פסים וכוכבים. כוחות נאט"ו ציינו בחודש שעבר 2,000 הרוגים, ודעת הקהל בכל העולם רועמת. בהולנד אפילו נפלה ממשלה בגלל ההסתבכות בבוץ האפגני, והחיילים של הצבא הכתום הוחזרו השנה הביתה בבושת פנים.

גם אזרחי אפגניסטן נדרשו לשלם מחיר כבד על הקרבות בין הקיצונים המוסלמים לבין הכוחות הבינלאומיים. על פי דו"ח של האו"ם, ב?2009 לבדה נהרגו 2,500 אזרחים בלחימה, עלייה של 14 אחוזים לעומת 2008.

אפילו נשיא ארה"ב ברק אובאמה, השתכנע שלא ניתן לנצח את האפגנים הנחושים. ב?9 במארס 2009 הוא אמר בכנות לעיתונאים של ה"ניו יורק טיימס": "ראינו הידרדרות בשנים האחרונות. כוחות הטליבאן נועזים היום יותר מאשר בעבר. ממשלת אפגניסטן טרם זכתה באמון האזרחים". המסר של אובאמה היה כן וברור. וושינגטון לא רק הנמיכה ציפיות, היא אף שינתה את המטרות - לא עוד ניסיון לנצח אלא חיפוש אחר דרך יציאה מכובדת, כזו שלא תזכיר לאמריקנים את הבריחה הטראומטית מווייטנאם.

בתחילת השנה עוד שלח אובאמה 30 אלף חיילים נוספים לאפגניסטן, אבל לא כדי לתת מכת מחץ לכוחות הטליבאן אלא כדי לזרז את תחילת הנסיגה, שאותה הוא מתכנן ליולי 2011, למורת רוחם של קציניו הבכירים (כולל המפקד הבכיר בשטח היום, הגנרל דיוויד פטראוס) שדווקא המליצו להשעות את תחילת הנסיגה. אפילו הנשיא של אפגניסטן ויקיר המערב, חמיד קרזאי, טען כי ההודעה על תחילת הנסיגה רק "עודדה את הטליבאן בשדה הקרב".

אמריקה של אובאמה כבר לא רוצה להפוך את אפגניסטן לדמוקרטיה ואפילו לא מנסה לבנות מחדש את המדינה, כפי שחלמה בתחילת המערכה. המטרה שלה היא גם לא למחוק את הטליבאן מהמפה אלא רק למנוע מתלמידי הדת המזוקנים לתפוס שוב את השלטון בקאבול, כפי שעשו ב?1996 כששרפו בתים ושדות בדרכם לבירה. האמריקנים רק רוצים לבנות כוח אפגני חזק ויציב שיעשה את העבודה המלוכלכת עבורם. משימה לא קלה, בהתחשב בכך שמדובר בבניית כוח צבאי ומשטרתי?לאומי במדינה שיש לה אמנם דגל והמנון - אבל אין לה באמת מדינה.

בית החולים לילדים בקאבול, המנוהל על ידי הארגון הצרפתי למען הילדים "שרשרת התקווה" (La chaine de l' espoir), הוא מנקודות האור הבולטות והבודדות במדינה הענייה והקשה. הוא נבנה ב?2005 וטופלו בו כבר כ?175 אלף ילדים. 90 אחוז מהצוות הם מקומיים שנעזרים במומחים וברופאים מכל העולם שמגיעים לאזור הקרבות בהתנדבות ותוך כדי סיכון אמיתי לחייהם.

את ד"ר חוזה אורוז טריסטאן (56), רופא יהודי ספרדי מהאיים הקנריים שמגיע באופן קבוע לקאבול כדי לנתח ולהכשיר רופאים מקומיים, הכרתי במאוריטניה. אני כיהנתי כשגריר ישראל במדינה וד"ר טריסטאן ניהל את בית החולים לילדים בעיר הבירה נואקשוט.

אנשים כמו ד"ר טריסטאן הם אולי הצד היפה והחיובי היחיד של המלחמה הארורה הזו. עם צוות מסור, שחלקו זר וחלקו מקומי, הוא מציל חיים בכל יום. מדהים לראות בקאבול בית חולים כל כך מתקדם, עם מכשירים שלא היו מביישים בתי חולים בבירות מערביות.

באחד האגפים 14 מיטות עמוסות בילדים ובילדות, שלכל אחד מהם מגיע עתיד טוב יותר. הם סובלים מגידולים שונים, נפצעו בתקריות האלימות המתרחשות מדי יום וכמה מהם נפלו ונפצעו בזמן הטסת העפיפונים בשמי קאבול.

באחד האינקובטורים תינוק ששוקל פחות מקילוגרם, שרק מבקש לגדול. כאן קודם כל מבקשים לשרוד, אחר כך לדעת קרוא וכתוב ורק בסוף מחפשים מקצוע. לשרוד בחיים זה כבר הרבה.

ד"ר אורוז טריסטאן, ראש המחלקה הכירורגית לילדים באיים הקנריים שהגיע גם הוא בהתנדבות, נדהם כל פעם מחדש מהחום הגדול שמגלים האבות האפגנים לילדיהם. "הם יכולים להיות לוחמים חסרי רחמים, אבל כשהילד שלהם בבית החולים, האב לא יעזוב את ילדו ולו לרגע. הוא ילטף את ראשו, יאכיל אותו ויישן לידו על הרצפה".