"אני יכולה לחבק אותך?" שאלתי את עמית כשעמדתי בפתח הדלת של בית משפחת קדוש. אולי ממבוכה, אולי מהתרגשות, אולי משעות טיסה ארוכות שנתנו בי את אותותיהן, אני לא מוצאת את המילים הנכונות, וכל מה שאני רוצה בשנייה הראשונה שאני רואה אותה זה לחבק אותה.
היא מהנהנת בהסכמה, מחייכת ומקפצת לעברי מספת הטלוויזיה. כן, אמא סיפרה לה והכינה אותה שמגיעה היום עיתונאית, אבל היא מעולם לא ראתה את פניי. ברגע אחד, במקום להיות מחבקת מצאתי עצמי מחובקת. חיבוק אמיץ, מכיל, של ילדה חמה ומלאת ביטחון. אחרי שלושה ימים במחיצתה יתבהר לי שהחיבוק הזה, כמו ראיית העולם שלה, כמו השפה שלה, כמו אופן התנהלותה והווייתה, אינו תואם את גילה הצעיר.
ילדה חדת הבחנה וחכמה, "גברת פלפלת", כמו שדודה חדווה קוראת לה, שבעל כורחה התנתקה מהילדות ונשאבה לשנתיים אינטנסיביות של בתי חולים ומבוגרים. אנחנו מתיישבות ביחד על השטיח, וכשהיא מתקרבת ממש ניבטות אלי שתי עיניים ענקיות בצבע ירוק?אפור, שאני זוכרת מהמודעות. אותן מודעות שגרמו ל?82 אלף איש להגיע לתחנות ההתרמה של עזר מציון במטרה להצטרף למאגר הלאומי לתורמי מח עצם ולמצוא תורם מתאים לעמית. העיניים האלה ממוסגרות עכשיו בגבות, בריסים וברעמת שיער, והן הולמות להפליא את אודם הלחיים החיוני, הבריא, של בת 8, דוחקות את מראה הילדה הקירחת והחיוורת מהמודעות ההן.
שתי דקות שיחה, ואנחנו שוקעות בדיון על עידן יניב. "אני מה זה חולה על הקול שלו", היא מסבירה ברצינות תהומית."יש לו קול צלול כזה, אני מכירה את כל השירים שלו".
"כן", אני מאתגרת אותה, "אבל אני יודעת בדיוק איזה שיר את הכי אוהבת. בואי נעשה קוסמות: אני אגיד שלוש?ארבע, ושתינו נתחיל לשיר את השיר שלו שאת הכי אוהבת. מסכימה?". היא מהנהנת, ושתינו פוצחות בשיר בתזמון מדויק: "את יפה, כל כך יפה, יותר יפה מכולם... אבל את לא יודעת...".
זהו. יש לי חברה חדשה. קוראים לה עמית קדוש, ולפני חמישה ימים היא חגגה יומולדת 8. בעוד שבוע בדיוק, ב?14 בספטמבר בשעת צהריים, היא חוזרת לארץ, אחרי שנה ושלושה חודשים בצפון קרוליינה הרחוקה, עם אמא, אבא ועומר.
את הדרך לשם היא עשתה בכיסא גלגלים, חלשה וחיוורת, כשהמחלה מקננת בה. את הדרך חזרה היא תעשה על שתי רגליה, בריאה ושלמה. מח העצם שעו?רה לדמה נקלט בגוף והחל לייצר כדוריות דם לבנות בכמות תקינה, כך התברר בבדיקות האחרונות. עכשיו היא יכולה לחזור סוף סוף לבני דודיה האהובים, לחברות הטובות נעמה וענר, לסבתא רותי, שהיא מתגעגעת "לריח שלה", ולפלאפל שהיא כל כך אוהבת. המטרה שלשמה עזבה המשפחה חיים שלמים בנחישות ראויה להערצה, הושגה.
הבית על ארגזים
הבית של משפחת קדוש בשכונת Addington Farm בעיר דורהאם, צפון קרוליינה, צופה לאגם קטן, ואווזים ש"תיזהרי, אסור לך להתקרב אליהם יותר מדי, הם יכולים לנשוך אותך" משייטים בו לפרקים. בחוץ נוף פסטורלי שמאפיין את דורהאם כולה: הרבה ירוק בעיניים, שפעת עצי הסקוויה המפורסמים, ניקיון מופתי, שכנים נעימי מזג, ושקט, הרבה שקט.
"כל כך היינו צריכים את השקט הזה", אומרת נעמי, אמא של עמית, תוך שהיא מארגנת את המטבח הלבן והאמריקני להפליא. את הבית הזה שכרו כי הוא קרוב לבית החולים של אוניברסיטת Duke, שם עברה עמית את הליך ההשתלה ואת המעקב במרפאות היום, והוא גם קרוב לבית הספר היהודי "לרנר" שבו לומד אחיה, עומר. גם את התכולה הם שכרו על פי מיטב המסורת האמריקנית, שלפיה אתה יכול לשכור ממזלג ועד סדין. שלושה חדרי שינה רחבי ידיים, שטיחים מקיר לקיר, פינת מחשב במטבח וגראז'. כשנכנסו לבית, אפילו שקית זבל היתה מתוחה על פח האשפה. באמריקה כמו באמריקה.
עכשיו הבית על גלגלים, פשוטו כמשמעו, בית שעוד רגע נוסע מפה וחוזר למקומו הטבעי. אינספור ארגזים, יריעות פצפצים וגלילי סלוטייפ. האריזה בעיצומה. ישראל חיה, מדברת ומתנגנת כאן בכל מקום. המחשב מכוון על גלגלצ, כי "סליחה, יש גבול. לא יכולה בלי גלגלצ", אומרת אמא נעמי, ועל מדף התבלינים יש "שוקולית" שעומר לא יכול בלעדיה ותבלין לפיצה ששלחו במיוחד מישראל.
"את לא מאמינה כמה חיות מגיעות לפה, ממש עד החלון שלנו", מספרת עמית בהתלהבות מידבקת. "תקשיבי, תקשיבי, מגיעים לפה אווזים, סנאים, פרפרים, שפיריות, איילים, רקונים, צפרדעים ואפילו קרפדות. את מבדילה בין צפרדעים לקרפדות?".
"אמממ, לא ממש", אני נתפסת בקלקלתי, ועמית פוצחת בשיעור טבע על צפרדעים, קרפדות ומה שביניהן.
"את יודעת, ממש לפני שהגעת ראיתי בחוץ פרפר יפהפה. היו לו כל מיני גוונים בכנפיים שלו. אני אומרת לך, הוא פשוט יפהפה ברמות. הנה, הנה הוא! את רואה אותו?".
אני רואה אותו. צודקת הילדה. אי אפשר להישאר אדיש לפרפר הססגוני, שמתעופף לו בחופשיות סימבולית. עכשיו גם היא חופשייה.
"היתה לנו תקופה איומה", אומר יובל, "חווינו את התחתית של התחתית של החיים האלה". הוא מדבר על 76 ימים ולילות של אשפוז אחרי ההשתלה המיוחלת, על שעות ארוכות של ארבעה קירות, על ילדה שהגוף שלה נאבק כדי לקלוט את השתל ועל אינסוף תרופות ותופעות לוואי שהנייר אינו סובל.
"רוצה לבוא איתי החוצה לראות את הפרח שפרח לי היום?", היא ממשיכה להפעיל אותי.
"ברור שאני רוצה", אני אומרת, והיא מצווה: "אז בואי".
"ציפור'קה, תנעלי נעליים", מזכירה אמא נעמי במסגרת "משמעת ההיגיינה" שהיא מחויבת בה, חלק מהתנהלות אוטומטית שלצופה מהצד תיראה תמוהה.
אנחנו יוצאות לראות את הפרח שפרח הבוקר לעמית. פיטוניה סגלגלה ויחידה באדנית מוכספת.
"אני שתלתי את הצמח באדנית אחרי שהרבה זמן היה אסור לי לגעת בחול, והשקיתי אותו כל יום. כשנסענו לסן פרנסיסקו העברנו את האדנית לפרי, חברה שלנו, והיא היתה הבייביסיטר שלו והשקתה אותו במקומי. ותראי, היום פעם ראשונה הוא פורח. את יודעת כמה זמן אני מחכה לו? יואו... איך אני מתרגשת".
היא מתרגשת ואני מצטמררת.
"אני מתרגשת" היא אמרה גם כשעורתה לגופה מנת דם שהכילה תאי גזע שנשאבו מחבל הטבור של תינוק אמריקני אנונימי. בסוף התהליך היא פרצה בבכי ואמרה "אני מתרגשת", וסחפה אחריה את כל הנוכחים בחדר, את האחות שביצעה את העירוי, את סבתא רותי, את פרי, את אמא ואבא ועומר וכל החברים שהתכנסו לצפייה משותפת בתהליך דרך הסקייפ.
וכאילו היום העולם חוזר לסדר הטוב והמוכר שלו. ילדה בת 8 שמתרגשת מפרח שפרח לה זה עתה. לא ממזרק מלא במנת דם טבורי.
עיניים דומעות, פרצוף קפוא
כשאנחנו נכנסות הביתה נעמי מזכירה לה לרחוץ ידיים. "אנחנו כבר מתורגלים", היא אומרת. "היום כבר יותר קל אבל היתה תקופה ששמרנו על כללי היגיינה מוקפדים שאת לא מאמינה". היא חוזרת לתקופה שבה היה חשש גדול מחיידקים שעלולים לתקוף את מערכת החיסון החלשה של עמית. "אסור היה לה להתעסק עם אדמה וחול, ללכת לבריכות או לים או לפארקי מים. אסור היה לה לאכול שום דבר מפרי האדמה. מלפפון ועגבנייה - רק מקולפים. תותים וענבים היו מוקצים, והיא כל כך אוהבת תותים. לא חתכתי על קרש חיתוך את הירקות מחשש למושבי חיידקים, החלפתי את הסקוטש של הכלים פעם בשבוע, האוכל היה חייב להיות טרי, מקסימום שעה מותר היה לו לעמוד בחוץ. שקית תפוצ'יפס שנפתחה נזרקה אחרי שעה. בקבוקי מים מינרליים - רק של חצאי ליטר. פותחים - שותים. אין מצב למים עומדים.
"היתה תקופה שהתחננתי לרופאים שיאשרו לעמית לאכול בננות. הבדיקות הרפואיות שלה הצביעו על חוסר בפוטסיום, מינרל שהבננה משופעת בו. אז זה עבד ככה: אני שטפתי את הבננה עם הקליפה וקילפתי אותה לעמית, אבל עמית עצמה היתה צריכה לשוב ולשטוף בעצמה את הבננה לפני שאכלה. וכמובן, שטיפת ידיים לפני כל ארוחה. עד היום. אבל אלה דברים זניחים. הבידוד של עמית בבית החולים ואחר כך האיסור להיפגש עם ילדים בני גילה היו לה הרבה יותר קשים מלשטוף בננה. רק בפברואר, חצי שנה אחרי ההשתלה, היא קיבלה אישור להיפגש עם ילדים בני גילה, וכמובן רק ילדים שעברו את חיסוני השפעת הרגילה ושפעת החזירים. ללכת לקניונים היה אסור בתכלית האיסור, רק למקומות פתוחים שהם במרחק חצי שעה נסיעה מבית החולים. מאז כל חודש קיבלנו עוד ועוד הקלות".
"את יודעת שזיו היתה מוכנה לעבור את החיסון במיוחד כדי לפגוש אותי?" מתערבת עמית בשיחה. "וגם אח שלה לא פחד לקבל את החיסונים בשבילי", היא מתגאה. בצדק.
"כמובן שהיינו צריכים לחכות שלושה שבועות מיום החיסון, ורק אז מותר היה להם להגיע לכאן", מוסיפה נעמי.
אישה יפה נעמי. בת 37, פני חרסינה שהשנתיים הקשות שעברה לא נתנו בהן את אותותיהן, ועיניים חכמות וחזקות שהורישה לבתה. אותן עיניים שנמלאו בדמעות כשאך התבשרו על הלוקמיה של עמית, יום לפני ערב יום הכיפורים תשס"ט, ותמונת "עיניים דומעות בתוך פרצוף קפוא" של נעמי ההמומה, שלא יוצאת ליובל מהראש. הוא רוצה למחוק אותה ולא מצליח.
"דווקא אומרים שעכשיו היא דומה יותר ליובל", אומרת נעמי רגע לפני שאנחנו יוצאות ביחד לקניות ב?TARGET, הכלבו האהוב על עמית. הן מהדסות זו לצד זו, אמא ובת, מקדימות את כריות האצבעות לעקב, זקופות באופן יוצא דופן, ואי אפשר שלא להעלות חיוך בשל סגנון הליכתן הזהה.
הן הולכות ל"קניות של בנות". חיות מחמד מוקטנות לאוהבת החיות, מתנה למסיבת יום ההולדת של אראל שתהיה היום אחר הצהריים, וחולצה של "גנוב על הירח" לעומר. "הוא מטורף על הסרט הזה ברמות קשות", מנמקת הגברת הקטנה. מי יודע איפה הן היו היום אילולא ההחלטה הגורלית של המשפחה להגיע עד כאן ולהתעקש על תרומת מח עצם שתאמה לעמית רק חלקית, אבל נקלטה אצלה באופן מלא.
בזמן שהן בקניות, אבא יובל (40) עסוק בטלפונים. המון סידורים לקראת החזרה לארץ, ומתוקף מינויו הבלתי רשמי כ"אחראי לוגיסטיקה ופרוצדורות" הוא חייב לסגור קצוות. לחתום על חוזה לדירה החדשה ששכרו בכפר סבא, להזדכות על הדירה בדורהאם, לארגן את מסיבת הפרידה מהחבר'ה הישראלים ולהתלבט "אם לבקש מהם סלטים או לא, בארץ כבר מזמן היו שואלים אותי מה צריך להביא", לתאם את החזרת האוטו לחברת ההשכרה.
דווקא ביובל אמריקה כאילו נדבקה. ההמבורגרים וה"פרנץ' פרייז" שאכל בלילות בלי שינה ליד מיטתה של עמית בבית החולים הצמיחו לו כרס ("אני מגיע לארץ ומעיף אותה"), זקנקן מעטר את פרצופו, וכשהוא חובש כובע מצחייה של קבוצת הבייסבול של אוניברסיטת דיוק ולובש ברמודה מג'ינס וטי?שירט שחורה עם לוגו "מלחמת הכוכבים", הוא נראה לרגע אמריקני של ממש.
רק לרגע. עד שהוא יספר בפעם המי יודע כמה על החבר'ה שלו מהצבא, גדוד מילואים 8114 של חטיבת הנגב שהשתחרר מהגזרה אחרי הפסקת האש ב"עופרת יצוקה", ובמקום לרוץ לבתים ולמשפחות הגיע לבקר את עמית בשניידר. יומיים אחר כך הם גם התגייסו למבצע ההתרמה הגדול של מח העצם. הוא לא ישכח להם את זה לעולם. כשהוא מדבר עליהם, חיוך ענק נמתח על פניו. לפחות את הסיגריות הפסיק לפני חודשיים, וכל חשק שלו לאחת כזו זוכה לתגובה של עמית: "תיזהר, אני אקח לך את הגביע של ה?Best Dad".
תשאלו את יובל קדוש "מה ישראלי בעיניך", והוא יענה: "אני". מנומס ועדין ביסודו, אבל שמישהו רק יעז ללגלג על הקרחת שהיתה לעמית. אדיב ושומר חוק, אבל חצוף דיו כדי לקדש אמצעים למען המטרה שניצבת מולו ("התפרצנו למלון בירושלים בלי לבקש רשות בכלל, העיקר שנתרים כמה שיותר כספים למבצע"). מתרגש מ"רק בגלל הרוח" של שלומי שבת ועושה מילואים באהבה. אהבה לארץ שלו, אהבה לחבר'ה שלו. כמה שהוא מתגעגע אליהם.
פתאום, בלילה מקולל אחד, עצרו לו ולמשפחה האהובה שלו את החיים. והחיים שלו היו מלאים בעבודה מספקת, בארגון טיולי משפחות בשבתות, בלעשות. "הוא חזר מאסיפת ההורים הראשונה בגן של עומר והכריז בהתרגשות: 'תגידי לי מזל טוב, אני בוועד!'", צוחקת נעמי.
את המימון לשהות של המשפחה בחו"ל השיג יובל מכספי ביטוחים שבהם היתה עמית מבוטחת ומתרומות של אנשים טובים, שהסיפור שלה נגע לליבם והם פתחו את הכיס. עלויות האשפוז והתרופות היו אסטרונומיות. העלות הכוללת הסתכמה במיליוני שקלים.
"האח המצטיין של השנה"
מזג האוויר הופך מעונן וגשום. "איך אומרים המקומיים כאן? אם אתה לא אוהב את מזג האוויר, חכה 15 דקות...", מרגיע אותי יובל. הוא יודע מה הוא אומר. רבע שעה אחר כך השמש שוב זורחת.
בינתיים, עומר חזר מהיום הראשון בכיתה ד' אחרי חופשת הקיץ. בדצמבר הוא יהיה בן 10. גבוה מכפי גילו, שילוב משובח בין אמא לאבא, ילד טוב כפר סבא. לפני שלושה חודשים קיבל מגן הוקרה ממנהלת היחידה להשתלות מח עצם בבית החולים המקומי על היותו "האח המצטיין של השנה". "גם כשהיה אסור לו בכלל להיפגש עם עמית, הוא כל הזמן התקשר לברר מה שלומה, רצה לדעת בדיוק מה ומי", מספר יובל. "וגם כשכבר היה מותר לו, הוא תמיד הגיע לכל הפעילויות שהם עשו וניצל כל הזדמנות להיות עם עמית. הוא אח מדהים".
במהלך פסק הזמן הכפוי מתבנית נוף ילדותו הצליח עומר לקלוט אנגלית בתוך שנה, אפילו עם מבטא דרומי. ועדיין, הוא מסרב ללבוש את החולצה שאמא קנתה לו עם הדגל האמריקני כי "אני לא אמריקני", ומאושר כשאני נותנת לו את "יומנו של חנון 4 - קיץ קטלני" בעברית. "את יודעת שקראתי את כל הסדרה באנגלית?", הוא ממהר להראות לי את כל ארבעת הספרים, ועובר מיד לחלליות הלגו האימתניות שבנה השנה בכל הזמן שישב בבית בעקבות ההגבלות על עמית. "זאת אחת המתנות של עומר מכל הסיפור", אומרת נעמי, "הילד שולט באנגלית לגמרי".
"מתארגנים לארוחת צהריים!", מודיעה נעמי, אם כי יובל הוא היום רס"ר מטבח. פעם ביום היא מקפידה שכולם יישבו לאכול ביחד. אחרי כל כך הרבה חודשים שהם היו משפחה מפוצלת - הורה אחד בבית חולים, הורה שני עם עומר - הם סוף סוף יכולים לחזור להיות משפחה נורמלית, לשבת ביחד סביב שולחן אוכל. הימים האחרונים בדורהאם מזמנים להם עוד הרבה זמן איכות משותף, שספק אם יהיה להם בישראל. כאן אמא ואבא לא ממהרים לעבודה או לפגישות. העבודה שלהם בשנתיים האחרונות היתה אחת ויחידה: לדאוג לבריאותה של הילדה. והם היו עובדים מסורים, שלא לומר מצטיינים.
אני ועמית מופקדות על עריכת השולחן. עמית מביאה חמש צלחות וארבע כוסות. "שכחת כוס אחת", אני מעירה לה, "אני מצטרפת אליכם היום".
"לא שכחתי", היא עונה. "פשוט קשה לי לשתות מכוס זכוכית מלאה במים. קשה לי להרים אותה, אז אני שותה מכוס פלסטיק". מיני ניואנסים בהתנהלות יומיומית שמזכירים כי מדובר בילדה שהיתה מאוד חולה, ועוד דרך ארוכה של שיקום לפניה.
בארוחת הצהריים יובל מגיש לשולחן עוף בתיבול תפוזים, אורז עם נודלס וסלט חסה. לילדים שניצלים ופתיתים. נעמי מתעקשת על כל אבות המזון, לא עושה הנחות. "בימים כתיקונם בארץ אף פעם לא היינו מגישים גם אורז וגם פתיתים. אם יש היום אורז ועוף, אז יש היום אורז ועוף ואוכלים מה שיש. אבל תגידי לי את, אני יכולה להגיד לציפור הזו, ששוקלת 23 קילו, 'אם את לא רוצה אז אל תאכלי?'. אין מצב".
אחר כך היא מסבירה לי בשקט שהיא יודעת אם משהו לא בסדר עם עמית לפי השניצל והפתיתים. "אם היא משאירה פתיתים ושניצל בצלחת, קרוב לוודאי שצריך לחזור לבית החולים. כל עוד היא אוכלת את המנה החביבה עליה אני יודעת שטפו טפו, הכל בסדר".
אחרי ארוחת הצהריים מתארגנים למסיבת יום ההולדת של אראל בן ה?6, הילד של פרי. פרי היא החברה הישראלית שגרה כבר עשר שנים בצפון קרוליינה ומחבקת בחום כל ישראלי שמגיע לקהילה. גם את משפחת קדוש חיבקה בחום, ועוד לפני שנחתו בדורהאם בסוף יוני אשתקד כבר היה להם בית מוכן למגורים ומקרר עמוס כל טוב.
יום ההולדת נחגג במקום שעמית חלמה עליו עד עכשיו, וממש לפני שבוע קיבלה מד"ר פרסרד, הרופא שלה, אישור לבלות בו: ה?Chuck E. Cheese, מגרש משחקים אלקטרוניים ופיצרייה, בדיוק כמו שילדים אוהבים. עמית משתובבת שם עם כל הילדים, מנהלת דיאלוגים שלמים באנגלית ונראית כמו כולם. רק הגרביים שלרגליה מבדילים אותה משאר הילדים היחפים. היא מסתדרת מצוין, ונעמי ויובל יכולים לשבת ליד השולחן ולפטפט. נעמי לא מרשה לילדים ללכת לשירותים לבד או לצאת מהמקום בלי רשות. גם מהבית הם לעולם לא יוצאים לבד, כי "אלוהים ישמור, כל שני וחמישי שומעים פה על חטיפות של ילדים".
בזמן שעומר ועמית אחוזי תזזית להרוויח כמה שיותר קופונים מהמשחקים, אני מנצלת את הלבד שלנו ושואלת את נעמי מאיפה תעצומות הנפש לעבור כזה מסע מפרך. כל דקת שיחה איתם חושפת עוד תלאות שהמשפחה האמיצה הזו היתה צריכה לעבור, ואני באמת רוצה להבין מאיפה בא להם הכוח. מה הסוד.
"מה זאת אומרת מאיפה", היא עונה לי בפליאה. "אני לא צריכה כוחות מיוחדים. זה המצב ומאוד ברור מה צריך לעשות. הילדה שלי חולה וזו החובה שלי לטפל בה ולהילחם. מהרגע שהתבשרנו על המחלה נכנסנו למוד של מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה, אנחנו לא מוותרים. נלחמים עד שמנצחים".
אחרי היומולדת הולכים לאכול קרפ ב?Brightleaf Square, הרחוב הכי איני של דורהאם. עומר אומר שהקרפים שם הכי טובים, והוא יודע על מה הוא מדבר. עמית עוברת במדרחוב בהליכתה הזקופה וסופגת מבטים מחייכים מיושבי בתי הקפה. היא מהלכת עליהם קסם גם בלי מילים. לפני שהיא מקבלת את גלידת השוקולד שלה נעמי מזכירה לה "בואי, נחטא ידיים", ושולפת מחטא ידיים מיניאטורי שתלוי לה על התיק במקום שבו אמור להיות תלוי קישוט אופנתי כלשהו. זה הקישוט שלה בתקופה הזו של חייה. בתוך התיק אין לה ליפגלוס או מראה. יש לה זריקת stressdose, על כל מקרה שעמית פתאום תתחיל חלילה להקיא או תרגיש רע.
מזג האוויר ההפכפך מצליח להתל בי, ואני מתחילה להתעטש. הצטננתי. "אם היית מגיעה אלינו לפני שלושה חודשים, אין מצב שהיית יכולה לראות את עמית ככה", מבהיר לי יובל, והקטנה מיד קופצת, היא הרי לא יכולה להיות כינור שני בשיחה: "אז מה, אסור לי עכשיו לחבק אותה?". דמעות של צינון מתערבבות לי עם דמעות של שמחה.
היא כזאת. מחבקת, מתמסרת, מלאת חום ואהבה. ילדה שלא איבדה את הביטחון לרגע גם ברגעי השיא של המחלה, והיא מקרינה החוצה את החום שהיא מקבלת.
בדרך חזרה היא ועומר רבים. "הוא אמר לי... היא עשתה לי... אמא תגידי לו", על כל הטיותיהם. נעמי ויובל מחויכים, לא באמת נלחצים מהמיני?דרמה. יודעים להעריך את מה שבאמת מסתתר מאחורי הצעקות. "מבחינתי זה עוד סימן שעמית החלימה", יובל אומר. "סוף סוף הם רבים כמו אחים נורמלים. מספיק היו לנו חודשים ארוכים של שקט בבית שאתה יכול רק להתפוצץ ממנו. עומר פה, עמית בבית החולים. די, מספיק, שיריבו כמה שהם רוצים".
לא אומרים "לא" לעמית
בקפה של הבוקר למחרת, כש"שתי הנסיכות שלי עדיין ישנות", יודה יובל שמאז ומתמיד אהב את נעמי, אבל המחלה של עמית הביאה את האהבה הזו לעוצמות שהוא לא יכול לתאר במילים. "אני מעריץ אותה, על הכוח שלה. איך היא תפסה אותי שם בשניידר, כשאני מפורק לגורמים, ואמרה לי בשיא הנחישות: 'זה מה יש לנו, ועם זה ננצח, אתה קולט?'.
"אני לא מכיר הרבה נשים שהיו עומדות במבחנים שהיא נאלצה לעמוד בהם. כשנחזור לארץ נעבוד על לחזור להיות זוג, כי אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שישנו ביחד מאז שאנחנו פה. נצטרך גם לחזור לשגרת עבודה, ועמית תצטרך להתרגל לקום בשבע ולא בעשר בבוקר וללכת לבית הספר".
בשנה האחרונה למדה עמית בתוך בית החולים, שעה אחת ביום, עם המורה איליין.
נעמי מראה לי שני קלסרים עבים שמתעדים את כל מה שלמדה עמית בשנה הזאת. לאט לאט היא התקדמה עם איליין, בכל יום עוד קצת. נעמי הקפידה להקנות לה את העברית, כי בשבועיים של כיתה א', שנקטעו על ידי המחלה, לא מספיקים הרבה.
אנחנו יוצאות לבית החולים, לא לפני שעמית מורחת קרם הגנה, "אולי נסתובב אחר כך". גם משקפי שמש הם חובה. "היא כל כך רגישה מאז ההקרנות", מסבירה נעמי, "חייבים לשמור לה על העור ועל העיניים".
הפגישה שלה עם איליין ממסה את הלב. היא מחבקת אותה כמו שהיא יודעת לחבק. "הילדה הזאת יוצאת דופן", אומרת המורה, "אי אפשר שלא להתאהב בה מיד. יש לה תובנות משלה, פרספקטיבה משלה, היא בוגרת מאוד באופן חשיבתה. אני נהנית מכל רגע איתה. היא התוותה לי את הנושאים שהיא רצתה לעבוד עליהם, אז אם היא אוהבת דולפינים, היא למדה על דולפינים. באיזשהו שלב היא הרגישה שהיא רוצה ללמוד על המטבע המקומי, הדולר ונספחיו, וכך עשינו. בהתחלה היה לה מאוד קשה להתרכז בלימודים, התרופות והסטרואידים שהיא קיבלה טישטשו אותה ופגעו לה ביכולת הריכוז. לאט לאט המצב הלך והשתפר, והיא הצליחה ללמוד יותר ויותר".
איליין אומרת שבתור מורה שעובדת בבית חולים, היא רוצה לשלח את תלמידיה הביתה מהר ככל האפשר, כי זה אומר שהם בריאים. "עכשיו הגיע התור שלי להיפרד מעמית. אני כל כך אתגעגע אליה, אבל אני משחררת אותה ואת המשפחה הנפלאה שלה בשמחה".
אחרי בית הספר אנחנו חוזרות הביתה ומחליטות שאנחנו עוזרות לאמא לארוז. הבית מנוקד בכתמי צבע בזכות עבודות אמנות של עמית, שעשתה במשך השנה שהיתה מרותקת למיטה. מיום השחרור מבית החולים היא בעצם "אושפזה בבית" והעבירה את רוב שעות היום בהכנת יצירות אמנות. ציירה על קנבס, עירבבה את כל סוגי החומרים, צבעה עם כל סוגי הצבעים, פיסלה בפלסטלינה.
"תמיד היא היתה מוכשרת, ותמיד היתה לה נפש של אמן, אבל השעות הארוכות הללו במחיצת חומרים מכל הסוגים הוציאו ממנה דברים נפלאים", אומרת נעמי, ועמית שולפת ציור גדול ומתגאה: "תראי את הפורטרט שלי! ציירתי את עצמי מהזיכרון, בלי להסתכל במראה". הזיכרון שלה הוביל אותה לילדה בלונדינית, ארוכת שיער, כמו שהיתה לפני שנתיים, טרם כילו התרופות הפולשניות, הכימיות והביולוגיות כל שערה בגופה.
עכשיו צריך לארוז הכל ולהביא לישראל. נעמי לא מתכוונת לוותר על כלום. בתחתית המיטה הזוגית שבחדר השינה, המיטה שבה ישנות נעמי ועמית ("אני עוד קצת פוחדת לישון לבד"), פזורים צעצועים רבים. כשאנחנו מתחילות להכניס לקופסאות מתגלים בין הבובות והמשחקים גם מסכות פנים, פלסטרים ותחבושות קרם קצף ("אה, אלה ממש לא כואבות כשמוציאים אותן, הן גם לא משאירות סימן על הגוף").
בצד ימין שידת מגירות שמרגישה כמו בית חולים נייד. בית החולים איפשר לנעמי, בגלל הבקיאות והידע יוצאי הדופן שהפגינה בכל תהליך נטילת התרופות, לטפל בעמית מהבית, כך שגם זמן רב לאחר שחרורה מבית החולים היתה האמא אחראית על מתן התרופות, גם דרך הפה וגם דרך הווריד. "בבית החולים נעמי היתה שיחת היום", מתגאה יובל. "אמרו לי שאין עוד אמהות כאלה, שמעורות בכל התהליך הטיפולי, ועוד התייעצו איתה מה לתת ומתי. זה היה תחום האחריות שלה, התרופות".
"מגיע לה הכל"
נעמי מתחילה לארוז את כל הצעצועים שמקיפים את עמית. למתבונן מהצד הכמות הזו נראית כמעט בלתי הגיונית, בטח ובטח לא חינוכית. אבל נעמי ויובל לא אומרים "לא" לעמית. הם החליטו פה אחד שאם חלילה יקרה משהו לילדה הזאת, לא יהיה דבר אחד שהיא תבקש שיסרבו לו. "מגיע לה כל מה שהיא רוצה, על כל הסבל שהיא נחשפה אליו, שאין לו אח ורע באנושות הזאת", כמו שיובל מגדיר.
בחודש שעבר, אחרי שד"ר פרסרד נתן להם אישור להתרחק מבית החולים, ויתרה מזו - לטוס, הם עשו טיול גדול בארה"ב. חרשו את ניו יורק, אורלנדו, כל הפארקים הגדולים, החוף המערבי, סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס. "הגענו למקומות שאפילו המקומיים פה עוד לא היו בהם", אומר יובל. "עשינו הכל כדי להמתיק את הגלולות המרות שעמית ועומר נאלצו לבלוע כל החודשים הללו. אנחנו אמנם הופכים עולמות בשביל המחר, אבל חיים כאילו אין מחר. נסיבות החיים שלנו הובילו אותנו למסקנה הזאת. אם אני בתור אבא צריך להתמודד עם שאלה כמו 'אבא, איך מרגישים כשמתים?', ששואלת אותי הילדה שלי שאני מטורף עליה, אם אני בתור אבא צריך להפעיל עליה כוח ולשתק לה את הידיים כדי לדחוף לה תרופה לפה בעל כורחה, אז אני בתור אבא לא חוסך ממנה שום דבר כל עוד יש באפשרותי, ואני אומר תודה על כל רגע ורגע שאנחנו בריאים ושלמים".
עוד שבוע והם שוב פה, בבית. יש כבר דירה שהושכרה, פונה למגרש משחקים שבו יוכלו הילדים לשחק בבטחה בלי שנעמי תהיה מודאגת. עמית כבר רשומה לחוג אמנות ולכיתה ג' בבית הספר "סורקיס" בכפר סבא ויודעת בדיוק איך החדר שלה ייראה. יער פיות. "זה נורא פשוט לעשות את זה", היא משכנעת אותי בשנייה. עומר יעלה לכיתה ד' עם אנגלית של י"ב, והוא רוצה חדר של חלל. אמא עוד לא יודעת מה היא תעשה, אבל "קורס לוקחי דם" של עזר מציון היא חייבת לעבור. אחרי כל הדם שהיא שאבה השנה מהוורידים של עמית, היא עושה את הקורס הזה בעיניים עצומות, וכך תוכל לתרום במבצע הבא.
היא היתה סוכנת נסיעות, אבל אולי בכלל תהפוך לאחות, היא לא שוללת את זה על הסף. קודם כל עליה לייצב את המשפחה ולחזור לשגרה שפויה. בוקר - בית ספר, אחר צהריים - חוגים, חברים, משפחה. היא עדיין מרגישה שיש מעליה עננה כבדה ומאיימת שתלווה אותה בכל אשר עמית תלך, והמילה "ניצחון" גדולה עליה. יומרנית. היא מסתפקת ב"עשינו עוד צעד משמעותי בדרך המפותלת והקשה הזו".
אבא ימשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לשווק. לשווק הקמה של בנק דם טבורי ציבורי בישראל ("זו שערורייה שאין לנו בנק שכזה בארץ") או לשווק משהו שיש בו נגיעה למחלה של עמית. היום הוא יודע שיש לו הכוח לעשות למען ילדים חולים אחרים.
וגם עוד ילד בא בחשבון. "זה ברור לי שאני לא מפסיקה בשני ילדים", אומרת נעמי. יובל מסכים איתה: "צריכים, צריכים תינוק בבית".
דקה לפני שאנחנו נפרדות עמית מסכימה איתי כשאני מכנה אותה גיבורה. נשבעתי לא ליפול לקלישאה הזו, ולא עמדתי בהבטחתי.
"נכון, בעצם אני גיבורה. לרגע לא חשבתי להיכנע למחלה הזו. אני נכנעת כשאני משחקת תופסת עם עומר. אין לי כוח לתפוס אותו, זה קשה לי מדי. אבל למחלה הזאת בחיים לא חשבתי להיכנע".
נעמי מלווה אותי לשדה התעופה וברכב מתנגן הדיסק שצרבה להם "עמית הגדולה" (ראו מסגרת) עם שירים עבריים. כשריטה שרה "וזה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו, והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל, זה יבוא, כמו שהטבע רגיל" - הדמעות חונקות אותי. ונעמי אומרת, "איזה שיר מדהים זה, אה?", ואחרי דקה של שתיקה היא מוסיפה: "די. מיציתי. אני רוצה הביתה".