במרכז תל אביב, בין בניינים ישנים ורקובים בסגנון באוהאוס, עומד גאה במוזרותו הבניין שלי. שכנים יש לרוב. גם ועד בית רחרחן ודעתני אינו נפקד. אני מרוצה מהתנאים. נכון, אפשר היה למעט בבנייה סביבו. נכון, אולי לאסור גם צפירות כלי רכב. ונכון, אפשר היה לנקות, לסדר, לטפח ולטפל בשכונה. ועדיין, לי אסור להתעצבן. מדוע? כי הנטורופתית שלי ביקשה ממני לחזור על המנטרה:" אני אוהב את עצמי ואוהב את העולם. אני אוהב את עצמי ואוהב את העולם".
בוקר אחד, בדרכי לעבודה, נתקלתי בשלט מאיר עיניים של ועד הבית, תלוי על לוח המודעות: "הנדון-האכלת חתולי רחוב: אנו מבקשים בכל לשון של בקשה שלא להאכיל חתולים בשטח הבניין בשום דרך או אופן. הדבר גורם לריבוי מזיקים ומהווה פגיעה תברואתית. מי שבעלי החיים יקרים לו - יוכל להאכילם ליד הכביש."
תחילה עיקמתי פנים. מילא חוקי סרק כגון "לא לעשן בחדר המדרגות" או "אסורים עציצים על אדן החלון", אבל החוק החדש שמבקש לא להאכיל את חתולי הרחוב, הטריד אותי ממש. עוד לא קם החוק, או האדם, שישכנע אותי לא להאכיל את אלכסנרה פיליפובנה, המגרגרת ומייללת למעט מזון (יש לה חוש מיוחד, שמודיע לה שאני יוצא מהבית. היא מייד קופצת עם שתי 'הידיים' על דלת הבניין הנעולה, ואני עוד לא סיימתי לרדת את כל המדרגות). כך, מצאתי את עצמי תוהה, האם בכלל יש חוק המתיר לוועד הבית להודיע חגיגית לדיירי הבניין שלא יאכילו חתולי רחוב בשטח הסמוך לבניין שלנו?
התקשרתי לחברה טובה שלי שחר, לשאול בעצתה. שחר הבטיחה לי שעד שאני אחזור מהעבודה העניין יטופל. עוד באותה השעה היא הגיעה לבניין, שלפה עט מהתיק וכתבה על דף ההודעה: "א. אין שום חוק האוסר על האכלת חתולים בשטחים ציבוריים. ב. המיקום של הפחים בכניסה לבניין - הם הגורם למזיקים. החתולים מדבירים באופן טבעי מזיקים אלה. ג. מי שבעלי החיים יקרים לו, לא יאכיל אותם ליד הכביש מחשש שידרסו. תודה."
תגובת וועד הבית לא איחרה להגיע. ועד הבית תלה לצד תשובתה של שחר, דף מודפס עם כתבה על מיכל חליווה, שלפני חודש הורשעה בהחזקה והאכלה של חתולים. האם הוא מנסה לרמוז לנו בעדינות שאם נמשיך להאכיל חתולי רחוב, נישלח למעצר? המומים ומבולבלים מן האבסורד החלטנו לבדוק את העניין. שיחה ראשונה נעשתה למוקד העירוני של תל אביב. נציג נחמד בשם אביחי הסביר לנו כי אין חוק האוסר על האכלת חתולים, עם זאת יש לדאוג שלא נוצר מפגע תברואתי. בנוסף הוא הפנה אותנו לחוקי העזר העירוניים. חיפוש מעמיק בחוקים אלה, לא העלה תשובות. חששתי שיש חוק המתחבא לו בין המילים. התקשרתי ל"תנו לחיות לחיות" לבדוק האם מותר להאכיל חתולי רחוב. "רגע, איפה אתה גר?" שאלה אותי המוקדנית, "במרכז תל אביב" עניתי בקול רועד. "בולשיט!", היא רעמה, "אין שום חוק כזה".
התשובה שלה הייתה חד משמעית וגרמה לי להיות מאושר, אין צורך לחשוש ממעצר (למרות שהיה יכול להיות נחמד להיות במעצר של שבוע. הייתי יכול לקרוא לפחות שני ספרים בנחת, ועדיין לא הספקתי לקרוא את "לאכול בעלי חיים" של ג'ונתן ספרן פויר!).
צפירות קצרות ועצבניות של אחד מהנהגים, הוציאו אותי משלוותי וגדעו את שמחתי. דפקתי על חלון הרכב שלו, והצעתי לו בנימוס ללטף את שיער ראשה של אשתו ולומר לה עד כמה שהוא אוהב אותה, במקום לצפור ולהפריע את מנוחת הסביבה. הוא נבח עליי בקריאות "מה החלטת לחפור?". את העצבים מהסביבה כבר למדתי להשקיט עם מנטרת הפלאים, " אני אוהב את עצמי ואוהב את העולם. אני אוהב את עצמי ואוהב את העולם". וחוץ מזה, שאלכסנדרה פיליפובנה תקפץ בעליזות על דלת הבניין גם מחר ותיילל לאוכל. ולי יהיה מותר להאכיל אותה. היא תגרגר ותצמיד את ראשה ליד שלי, ותספר לי שהיא אוהבת אותי ואוהבת גם את העולם.