הרכבת "הישירה" עזבה את תחנת וושינגטון, כשהנשיא מובארק והמלך עבדאללה מנפנפים מהרציף. האווירה הכללית היא אופטימית. התחנה הבאה היא שארם א?שייח', שם יוחלט על המשך הדרך.
האמריקנים, ליתר ביטחון, כדי למנוע מהרכבת לרדת מהפסים, דאגו שבקטר יהיה נהג אמריקני - פעם קלינטון ופעם ג'ורג' מיטשל. וכמובן, גם בצמתים המועדים לתאונות יוצבו "תצפיתנים" מטעמם.
המטרה המוסכמת למפגש הבא ולאלה שיבואו בעקבותיו היא לקבוע "פרמטרים" להסכם שלום. נראה שגם וושינגטון הבינה שהסכם סופי ומלא על כל הנושאים השנויים במחלוקת ממילא איננו אפשרי, לא בעוד שנה ולא בעוד שנתיים. לכן עדיף להתרכז בשלב זה באיתור סוגיות ניתנות לפשרה ולהימנע מניסיונות לסכם כבר עכשיו נושאים כמו פליטים, ירושלים וההתנחלויות, כי הם עלולים לגרום לעצירת התהליך עוד בטרם יצא לדרך.
הסנאטור מיטשל, שהודיע על המתווה המתוכנן, ראוי לפרס על יצירתיות כשבישר לתקשורת שהמטרה היא להשיג "הסכם מסגרת" שלא יהיה אמנם "הסכם ביניים", אך יחד עם זאת יהיה מפורט יותר מ"הצהרת עקרונות", וזאת בלי שיהיה "הסכם מלא". במילים אחרות, כל אחד מוזמן לבחור בהגדרה שנוחה לו.
בראש ובראשונה נושא הביטחון
ראש הממשלה נתניהו הרחיב בחזון השלום וסימן יעדים ברורים, ובראש ובראשונה נושא הביטחון. ברור שברקע מחשבתו ממלא גם הנושא האירני תפקיד מרכזי. לעומתו, ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, לא החמיץ את ההזדמנות לחזור על תנאיו המוקדמים, כולל בנושא הבנייה ב"שטחים" ובירושלים. יחד עם זאת, כרגע, לפחות, יקשה עליו לרדת מהרכבת הנוסעת. עבאס גם התייחס ל"החלטות העצרת הכללית של האו"ם", רמז להחלטה 194 שקובעת, אף שבלשון שונה, את "זכות השיבה" של הפליטים הערבים. הוא גם חזר, וביתר שאת, על כך שהפלסטינים לא יכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי. לכאורה תמוהה העקשנות הקיצונית הזאת בעניין שנראה בעיקר הצהרתי - אך בעיני הפלסטינים עצם טענתם ל"לאומיות" פלסטינית בנויה במידה רבה על שלילת הלאום היהודי, ועל אחת כמה וכמה על שלילת זכותו על הארץ הזאת.
הרצח הנתעב ליד בית חג"י שאירע במהלך הפסגה, וגם ניסיון הרצח הנוסף ביום שאחרי, גרמו לאבו מאזן, כדרכו, "לגנות" את מה שקרה. ייתכן שבסתר ליבו אמר לעצמו שגם אם האירוע מציג את הפלסטינים באור שלילי ומחזק את דרישותיו של נתניהו בנושא הביטחון, בראייה מקיפה יותר, יש ביכולתן של תקריות דמים מסוג זה לשרת את הטענה הפלסטינית לדה?לגיטימציה ולהדגשת חוסר התוחלת, כביכול, של הנוכחות היהודית בשטחים ה"פלסטיניים".
"האם אתה אופטימי לגבי המהלך שהחל זה עתה?", שואלים אותי עיתונאים וידידים. תשובתי: עקרונית, כמובן שאופטימי. הציונות היא תנועה שהצדיקה את האופטימיות של מכונניה. אם אחרי כל מה שקרה לו במשך יותר מ?2,000 שנה, ובפרט במאה הקודמת, עם ישראל הצליח להשתקם ולהקים מדינה הזוכה הן להערצת העולם והן לקנאתו (הניסיונות לדה?לגיטימציה הם הוכחה לקנאתם), יש להאמין שגם השלום יבוא.
מנחם בגין נהג לומר ש"השלום הוא בלתי נמנע", אך דווקא בן?גוריון היה אולי מציאותי יותר כשהבחין בין שלום סתם, פורמלי, כזה שגם עבאס וחבורתו טוענים שהם תומכים בו, לבין שלום אמת המבוסס על הכרה אמיתית של הפלסטינים בזכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. סירובם לעשות זאת, יותר מכל עניין אחר, הוא עדיין המכשול האמיתי בפני הסיכוי להגיע לשלום בין שני העמים.