בכל פעם שמריחים את ספטמבר והחום של הקיץ נהיה מציק קצת פחות, אני מרגיש שעוד רגע מגיעים הימים הנוראים. התגובה הטבעית אמורה להיות חיל ורעדה. מדוע? כי הנה מתקרב יום הדין, ועשרה ימים אחריו תבוא גם יממה של וידויים ומחילות, ומי לא יתחלחל וירעד כשהוא עומד מול גזר דין של שנה שלמה?
יראת הרוממות הזו תמיד מרגישה קצת זרה לי. גם ראש השנה וגם יום הכיפורים יוצרים מעין מתח שתמיד אני מנסה להחליף בשמחה. בכל זאת, מתחילה שנה חדשה, זו הקודמת כבר מסתיימת ואנחנו משאירים את כל הדברים הרעים שעברנו איתה מאחורינו.
עברה השבת האחרונה של השנה
הנה, אפילו השבת האחרונה של השנה כבר עברה. אנחנו כבר בשבוע האחרון של תש"ע, וכולם מצפים לכניסתה של השנה החדשה, או לפחות לחופשת ה"רבעוש" שסידר לנו לוח השנה. אותי השבת הזאת השאירה קצת חסר?אוויר. יותר מדי מחשבות, רצונות ותוכניות לשנה החדשה טורדות את מנוחתי. אני עדיין לא מצליח להתארגן לתוכנית שנתית סדורה.
האיחולים והשנות הטובות האלקטרוניות למיניהן כבר מתעופפות לכל הכיוונים, ובעיקר בנוסחים משוכפלים. בעידן האינטרנט נדמה שקצת איבדנו את הטאץ' האישי. בעולם שהוא מוצף מסרים נדמה לעיתים כי אנשים התייאשו מלנסות לחדש ולהמציא אפילו ברכה אישית. פתאום כאילו קצת קשה לכתוב אפילו משהו אישי קטן לחבר קרוב לקראת החג. כאילו נותרנו ללא מילים פרטיות. אבל זה רק למראית עין.
ביהדות, בכל שבת אחרונה של כל חודש, נהוג להכריז על החודש הנכנס ולברך אותו במיטב האיחולים הגשמיים והרוחניים. זהו נוסח קבוע, והוא נקרא בין תפילת שחרית למוסף של שבת. כך אנו עושים מדי חודש בחודשו, למעט לגבי חודש אחד - החודש הראשון, חודש תשרי. בשבת האחרונה שלפני ראש השנה לא מברכים את החודש.
מדוע? התשובה הפשוטה והעמוקה ביותר, כך אני מרגיש, היא שזו פשוט שבת שלא צריכה את זה, היא מעל לכל הברכות והאיחולים. בדיוק כמו הרגע שבו אנשים אומרים על משהו שהם נותרו ללא מילים, וזה בעצם אומר את ההפך. הם כה גדושים ונרגשים ומלאים בדברים שיש לומר עד שהם פשוט לא יודעים איפה להתחיל.
חבר יקר, איש חסיד, שלח לי "דבר תורה", ציטוט של הרב שלמה קרליבך זצ"ל שהיה מברך אנשים לעיתים קרובות, ולא מחכה לראש השנה. הוא נהג לומר שהלוואי שלא רק שחלומותיהם יתגשמו, אלא גם החלומות שריבונו של עולם חולם למענם - יתגשמו.
זו ברכה כל כך עמוקה כי היא מוציאה אותנו מגבולות תפיסת המציאות שאנו לכודים בה. אתם מבינים? רק משהו שנמצא מעל המציאות יכול לאחל לנו איחולים שאנחנו באמת רוצים לאחל לעצמנו. הרי אם תחשבו שאתם יכולים לקבל הכל, ממש הכל, גם רוחנית וגם גשמית, מה הייתם מבקשים? איפה הייתם עוצרים בבקשות? איפה הייתם מתחילים?
וזה בדיוק מה שעומד במרכז הברכה של הרב קרליבך - ברכת שפע ללא גבולות, כזו שמציעה לנו דברים שאנחנו אפילו לא מורגלים לחשוב עליהם בעצמנו! וזה, אגב, בדיוק מה שאני מאחל לכם לשנה החדשה.