פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ספר חובה: לרמטכ"ל הבא

      נכון שהרמטכ"ל אינו עומד בראש הפירמידה השלטונית בישראל. ברוך השם. נכון גם שהמערכת המדינית רשאית להחליפו בכל רגע. נכון שהוא כפוף לממשלה ומדווח לה, וממנה הוא מקבל את הנחיותיו, ונכון שכהונתו מוגבלת לשנים מעטות. אבל באותן שנים השפעתו עצומה, ובנסיבות מסוימות הוא האיש המשפיע ביותר על התנהלותה של ישראל.

      בששת החודשים הבאים, אשר בהם ייערך יואב גלנט לאתגר הגדול שבפניו, הוא יקרא ודאי ספרות מקצועית. בהזדמנות זו מומלץ בפניו להקדיש זמן - אם לא עשה זאת קודם לכן - לקריאת ספרו של ד"ר עמי גלוסקא (שתפקידו הצבאי האחרון היה שליש נשיא המדינה), "אשכול, תן פקודה!". הוא עוסק בשנים 1967-1963, ונעצר עם פתיחת מלחמת ששת הימים. זהו ספר חובה לרמטכ"לים.

      הרבה דברים השתנו, וכלום לא השתנה. אין זדון בסיפור הזה. הפוליטיקאים רוצים לשמור על המצב הקיים בכל הגבולות, והצבא סבור שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. יש בסיפור ממשלה ש"סומכת על הצבא" וראש ממשלה פשרן ופרגמטי. רק שני אלופים במילואים מכהנים בממשלה (יגאל אלון ומשה כרמל), שניהם מייצגים את הצד הניצי בכל דיון. הצבא מנסה לשכנע את הממשלה לצאת למערכה נגד סוריה. אשכול חושש וממציא את הבטוי "הפנקס פתוח והיד רושמת". בכך הוא מצליח להרגיע, בטווח הקצר, את הדורשים לפעול מיד, אך מצד שני הוא גם יוצר ציפייה.

      דרמה המובילה למלחמה

      כשהממשלה מאשרת לצבא להפעיל את חיל האוויר אל מול הסורים, איש אינו שואל כמה מטוסים ישתתפו בפעולה. הממשלה משוכנעת שהצבא יודע לעשות את העבודה, וכשמפקד חיל האוויר מחליט להעלות לשמיים עשרות מטוסים, נוצרת דרמה המובילה למלחמה, במקום שתיווצר הרתעה.

      ההתמוטטות של רבין ערב המלחמה נבעה, כנראה, מכך שראש אמ"ן שינה את הערכתו והבין כי מצרים תיכנס למלחמה אם ישראל תתקוף את סוריה, בניגוד להערכותיו הקודמות. רבין מבין שכבר בלתי אפשרי למנוע את התפרצות המלחמה. הניצחון היה מזהיר, ואם כיבוש השטחים נעשה כדי להבטיח את הגנת ישראל בגבולותיה הקודמים, הפכו הגבולות החדשים יעד חדש שעליו ביקשה ישראל להגן. הניצחון הגדול לא מנע מארצות ערב להמשיך לתקוף את ישראל.

      הלקח העיקרי שעולה מן הספר הוא הצורך בזהירות. העובדה שהממשלה מוכנה, בקלות יחסית, לאמץ את המלצות הרמטכ"ל היא הסכנה הגדולה ביותר המונחת לפתחו של הרמטכ"ל. כשם שהממשלה מוכנה לסמוך על הרמטכ"ל, היא מסוגלת, בקלות, להקריב אותו (דדו, חלוץ), ולטעון שסמכה עליו וכי הוא סיבך אותה.

      החשוב ביותר - הרמטכ"ל עומד בראש ארגון שתפקידו להגן על המדינה, אבל נטייתו הטבעית של הצבא היא להעדיף התקפה, הן משום שאינו רוצה להיות מופתע והן משום שהוא חושש תמיד לאבד את תפיסת ההרתעה מול האויב. הבעיה היא שההרתעה אינה מושגת על ידי התקפה אלא על ידי מכלול של גורמים. תפקידו של הרמטכ"ל, בעיקר מול ממשלה ש"סומכת עליו" הוא, לעיתים, להיות "המבוגר האחראי".