אצל אילן בקפה "אופל", בכניסה לקריית מלאכי, כבר ראו את כל סוגי העיתונאים. למען האמת, הם גם יודעים למה הטרחנו את עצמנו מהמרכז: "לעשות כתבה על העיר היפה שלנו, חכו תיכף יגיע האוטובוס עם התיירים", משתף אילן פעולה בציניות מהולה בעצב.
בחודש שעבר פורסם בתקשורת כי קריית מלאכי היא העיר עם אחוזי הפשיעה הגבוהים בישראל. לפי הנתונים, כל אדם רביעי בקריית מלאכי היה קורבן לעבירה פלילית: העבירה הפופולרית ביותר היא פריצה לבתים ולמכוניות. העיר ממוקמת ראשונה בפריצה ובמעשי ונדליזם לדירות, במקום החמישי בפריצה למכוניות ובמקום ה?14 בעבירות אלימות. בעיר יש כיום 2,000 מובטלים, שהם כמעט 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה בה. וכאן לא נגמרות הצרות: קריית מלאכי היא דיירת קבע בין חמש הערים בעלות זיהום האוויר הגבוה בישראל, בעיקר בגלל אזור התעשייה של באר טוביה המקיף אותה. ויש עוד נתון אחד שאולי ממחיש עוד יותר את המצב: ראש העיר של קריית מלאכי, מוטי מלכה, מתגאה ובצדק בכך שאחוזי הבגרות הם הגבוהים ביותר בהיסטוריה של המקום. רק שהם נמצאים בסביבות ה?44 אחוזים, אי שם בתחתית הטבלה הארצית.
מי שקרא את הדו"ח המשטרתי לעומקו, גילה שמשטרת קריית מלאכי אחראית על תשעה אזורים במקביל, ושהפשע הכפרי בגן יבנה, בני עי"ש ובאר טוביה אחראי על הסטטיסטיקה החמורה הרבה יותר מהפשע העירוני בקריית מלאכי. אבל כשנכסים לפרטים הקטנים, הכותרות נהיות פחות גדולות. כך או כך, שיחת השבוע בקריית מלאכי היתה הנתונים העגומים, גם אם אינם משקפים לחלוטין את המציאות.
קל יותר להשפיע מבחוץ
"קיבלתי טלפונים מתנצלים מפה ועד הודעה חדשה, ואפילו מפקד המחוז הסביר לי שזו מלחמה פנים משטרתית, ולכן היה חשוב להדליף את הדו"ח ולהציג אותנו רע", מסביר?מתנצל ראש העיר מלכה את נתוני הפשיעה. מלכה הוא ראש העיר בשבע השנים האחרונות. קל להיסחף בהתלהבות שלו, גם אם בלשכה המפוארת והממוזגת שלו לא רואים את הרחובות המתפוררים שבחוץ. לאחר שבילה 25 שנה בצה"ל הוא טוען ש"הצבא עזר לי לשנות כאן דברים, וגם העובדה שהגעתי מבחוץ", כלומר מחוץ לקריית מלאכי. "בחוץ" זו מילת המפתח כאן. יש כאלה שבפנים ויש כאלה שבחוץ. "עד שהגעתי לתפקיד היו אנשים שקיבלו פטור מארנונה בלי סיבה מוצדקת, אבל עובדי העירייה לא קיבלו משכורות תקופות ארוכות. מאז שאני ראש עיר, הפכנו לדוגמה בכל ערי הפיתוח כיצד דברים צריכים להתנהל", הוא מבהיר. בכניסה לבניין העירייה, בין כל האנשים שיושבים בתור מהבוקר ועד הצהריים, תלויה תעודה ממוסגרת "הקריה הכי יפה של ישראל 2009". מלכה גאה: "צריך להבין שפה זה לא רמת השרון, שילד רגיל לשים דברים בפח או למחזר. פה אנשים זורקים לכלוך על הרצפה כאילו זו לא העיר שהם גרים בה. אבל אנחנו שינינו את כל התפיסה הזו".
אם הכל ילך לפי התוכנית, קריית מלאכי - שמונה כיום קרוב ל?23 אלף תושבים - תכפיל את עצמה בשש השנים הקרובות בעזרת בנייה אינטנסיבית של שכונות חדשות מסביב לה: בחלומו של מלכה תקום כאן שכונת וילות של יוצאי צבא קבע, ובליבה יזרום נחל ויינטעו מדשאות. אם או בלי הנתונים הגבוהים של פריצות לבתים, קריית מלאכי הופכת אט?אט להשקעה כלכלית. כמו בכל הארץ, גם כאן התייקרו הדירות בחמש השנים האחרונות. דירת 100 מ' שעלתה בשנת 2004 כ?500 אלף שקלים, תעלה היום לפחות 850 אלף. הבעיה היא שלמעטים מאוד בעיר יש הכסף הדרוש כדי לקנות את הדירות הללו. רוב הקונים הם תושבי חוץ או אנשים שעזבו את הקריה ועתה חוזרים אליה מבוססים ומבסוטים יותר, בעיקר ממערכת החינוך ההולכת ומשתפרת.
ובכל זאת, כשאנחנו מספרים את חזון ראש העיר לתושבים שפגשנו מחוץ לבניין העירייה, הם מסכמים עבורנו את העניין בשתי מילים: "אין מצב".
שילוב של בירה ומילה מיותרת
רפ"ק ירדן קלנדרוב, מפקד תחנת משטרת קריית מלאכי, מסומן בעשור האחרון כהבטחה הבאה של משטרת ישראל. הוא בן 43, וכבר לפני עשור שימש כחוקר מצטיין של מקרי רצח במחוז השפלה. כולם היו בטוחים שבקרוב מאוד יקבל פיקוד על תחנה משלו באזור השפלה, אבל מישהו במשטרה הבהיר לו שאולי כדאי שישתפשף קצת מחוץ למגרש הביתי. כמו בכל סרטי המשטרה שראיתם, קלנדרוב קיבל את אחת התחנות הכי בעייתיות בישראל, זו שבעבר מפקדיה הואשמו בכך ששיפצו נתונים על הפשיעה בעיר, כדי לשפר את מעמדם ותדמיתם.
גם קלנדרוב משתמש בטרמינולוגיה המקומית, ואומר כי "היתרון שלי הוא שאני מבחוץ. אני לא מכיר פה אף אחד, אין לי פה חברים. לא הייתי עם אף אחד כאן בבית ספר, לא בצבא ולא עבדנו ביחד. זה הרבה יותר קשה לנהל תחנת משטרה שכולם חברים שלך". הוא מגביר את קולו וחובט בעוצמה בשולחן כשהוא אומר: "שוטר שעושה לי בעיות, אני חותך אותו מהר מאוד".
בתחנה של רפ"ק קלנדרוב יש 80 שוטרים שאחראים על תשע רשויות, הכוללות שלושה יישובים עירוניים. הם מעניקים שירותי שיטור באופן קבוע ל?85 אלף תושבים ועוד 15 אלף איש שמגיעים לאזור בכל יום כדי לעבוד. כשביקרנו בתחנה, ניכר היה שהעומס בה התרכז בעיקר בפשעים ובעבירות קלות, אבל כאלה שגורמים לחיי האזרח עוגמת נפש לא מעטה. "לא מזמן תפסנו כאן נער שפרץ למכונית כי ראה כמה שקלים ליד הכיסא של הנהג. הוא הסביר לנו שהוא רצה כסף בשביל ארטיק", מסביר קלנדרוב. הוא לא נבהל מהכותרות השליליות שהעיר תפסה בשבועיים האחרונים, כי הוא פשוט עלה על הנקודה: לקריית מלאכי אין מספיק כסף בשביל לשפר את תדמיתה.
"אפילו שכר דירה אנשים פה מתקשים לשלם", מספר ישראל חיים. הוא עלה מבוכרה לפני 12 שנה, כשהיה נער, והיום, באמצע שנות ה?20 לחייו, הוא ואשתו מצפים לילד ראשון ומתגוררים בדירת אביו. "אתה חושב שיש לנו מאיפה להביא שכר דירה של 1,500 שקל לחודש?", הוא שואל, "זה יקר, אנחנו עסוקים כל הזמן במחשבה מאיפה נביא את השכירות". השכנים של ישראל הם בעיקר יוצאי בוכרה ואתיופיה, שתי האוכלוסיות הגדולות ביותר בקריית מלאכי, מלבד העולים הוותיקים ממרוקו, שעברו עם המקום את כל השלבים - מהמעברות ועד להפיכתו לעיר. 5,000 יוצאי בוכרה ומספר דומה של יוצאי אתיופיה מנסים להתגורר בהרמוניה אלו עם אלו, והבעיה מתחילה בדור הצעיר והמשועמם, בעיקר בחופש הגדול. וכך, מילה אחת לא במקום, הרבה בירה "מכבי" בדם ואחוזי הפשיעה הופכים לכותרת סקסית בעיתון. "אלימות נוער ואלימות בתוך המשפחה הן הפעילויות העיקריות כאן" מסביר קלנדרוב. "אבל הכל קשור לקושי הכלכלי של התושבים".
טראומת האחים קצב
הסיפור הכלכלי הוא הסיפור כולו. אף אחד בקריית מלאכי לא מתגעגע למשפחת קצב. לכולם יש סיפורים משעשעים ועצובים על כבוד הנשיא לשעבר. "נו, אז הוא עשה שטויות, מה אתה רוצה שנרביץ לו?", אומרים לנו יושבי המרכז המסחרי. ליאור קצב, אחיו של הנשיא ששלט בעיר לפני עידן מוטי מלכה, הוא ללא ספק הדמות הפחות אהודה. כשהפסיד את הבחירות נעלם מפני השטח, והדם הרע שיצא בעקבות משפט האונס של אחיו, הפך את דימוי המשפחה לשלילי מאוד בואך צומת קסטינה. רק שהקצבים היו מחוברים למרכז הליכוד, שהזרים כספים, ולעיתים קצב התעלם מהסירחון ההולך וגובר בעיר; מלכה, איש ליכוד בעברו, החליט בבחירות האחרונות להמר על הסוס הלא נכון. לאחר שראה איך הליכוד התרסקה בעיר בבחירות המוניציפליות ולאחר התוצאות בבחירות, הוא התחבר לקדימה. כשהליכוד עלה לשלטון, למלכה סגרו את הברז. עכשיו מתחילים לשחרר לו תקציבים, לאט לאט, בתקווה שהבין את הלקח.
"מבחינתי מלכה הוא קוסם", אומר רפ"ק קלנדרוב. "עם המעט כסף שיש לו הוא עושה הכל כדי לתת לתושבים הרגשת ביטחון. הנה, רצינו לרשת את העיר במצלמות 'האח הגדול', פנינו לחברות שיעשו עלינו פיילוט וייתנו מצלמות, אבל אף אחד לא רוצה להתקרב לכאן. אני עסוק רוב היום בפעילות של הרגעת הקהילה ובמפגש איתה. זו לא פעילות פלילית; שכנים מבוכרה לא מקבלים את המנהגים של השכנים האתיופים ומתפתחת מריבה בבניין. הסברתי למי שצריך שרוב הפשיעה נעשית בשעה שהעיר הולכת לישון - בין 12 בלילה לחמש בבוקר - כי אז הנערים מסתובבים בחוץ ומבצעים פעילות ונדליסטית, במכוניות לדוגמה. אותו העניין גם לגבי אלימות במשפחה. זה לא משהו כרוני. כשאתה מגיע לדירה שבה מתרחשת התקיפה, אתה מבין שזו תוצאה של מצב כלכלי רעוע".
כשמגלים שבקריית מלאכי של קיץ 2010 יש רק בריכה אחת, מבינים למה מצב הרוח בוער. לעיר, שחוגגת השנה 60, אין עדיין בית קולנוע ומגרש כדורגל אחד תקין. אז נכון, המגרשים הסינתטיים שנבנים בפאתי העיר, לצד שיפוץ מגרש הכדורגל הישן מפיחים רוח ארעית של תקווה בתושבים. "בעוד עונה כבר נוכל לשלוח את הילדים להתאמן במסגרת קבוצתית והם לא יצטרכו לנסוע לשחק במקומות אחרים. עבור הרבה הורים, דמי הנסיעה לקריית גת הם שיקול לא לשלוח את הילדים לשום פעילות", אומרים שם בהתרגשות. ובכל זאת, הלב נצבט לאור השמחה הזו.
קונים גם דולצ'ה וגבאנה
אורי, שעד לאחרונה עבד כמורה באחד מבתי הספר באזור שקולט גם תלמידים מקריית מלאכי, אומר ש"נכון שיש שיפור בבגרויות של תושבי העיר, ומי שרוצה יושב ולומד. אבל בוא אני אספר לכם סיפור מוזר. כשהגעתי ביום הראשון לכיתה, התחלתי להקריא שמות. פתאום אני מגלה שכל הילדים בכיתה מבקשים שאשנה את שם משפחתם לאברג'יל או לאבוטבול. שאלתי אותם מה העניין, והם אמרו לי שאלו הגיבורים שלהם - משפחות הפשע שנושאות את השם הזה. הם רוצים לחקות אותם".
את מוטי מלכה האפיזודה המוזרה בבית הספר לא מפחידה. "אנשים חוזרים לקריית מלאכי", הוא מבהיר, "אבל אני לא יכול להילחם בסטיגמה. דיברו על כך שהתושבים שלנו לא מסתדרים אחד עם השני וגילו שזה לא נכון. אני מצהיר שאני מוכן לקבל את כל האתיופים במדינת ישראל לקריית מלאכי, רק שייתנו לי את התשתית הנכונה ואת התנאים. אתה יודע ששיש כאן שכונות שעדיין תשתית הביוב שלהן לא מוכנה לגמרי ושמשתמשים בבורות ספיגה?".
רגע לפני שאנחנו עולים חזרה לתל אביב, אנחנו סועדים במקום של רחלי במרכז המסחרי. רחלי ובעלה עלו מתוניסיה, עברו להתגורר במושב בסביבה, אבל שמרו על העסק בקריית מלאכי. "תמיד הביאו לכאן את השכבות החלשות. פעם אלו היו תוניסאים, אחר כך הרומנים ואחריהם אתיופים. אנחנו לא מתלוננים לרגע, אבל צריך להבין שכל עלייה כזו מקשה עוד יותר על המצב, והעיר הזו, כמה שכולם פה אנשים חמים, היא עיר קשה מאוד", אומרת רחלי. אילן מקפה "אופל" מסכים עם האבחנה, אבל גם אומר: "היום קריית מלאכי בתקופה הכי טובה שלה. אני נולדתי כאן, אז אני יודע. החינוך השתפר, העיר פחות מלוכלכת ממה שהיתה בעבר". גם תרבות הצריכה מתגברת. אסי בן מוחא, בן 37, מייבא מותגי צמרת לעיר. הוא מחלק את המוצרים שלו - מבוקסרים של דולצ'ה וגבאנה, דרך בגדי ים של בילבונג ועד חולצות של לקוסט - בין שלוש חנויות האופנה המובילות של הפסז' שבמרכז העיר. "שתדעו לכם שדווקא, עם כל הקשיים, העסקים הולכים טוב. יש הרבה קונים ולא במחירים זולים", מגלה בן מוחא. "לא הכל מושלם בעיר הזו, ממש לא, ויש הרבה דברים שצריך לשפר, אבל אנשים רוצים להיראות טוב ויש בחנויות אנשים כל היום".