אחרי הנסיגה מעירק: איך ייראה המזרח התיכון?

בשעות הבוקר המוקדמות ב-18 באוגוסט חצה אחרון הלוחמים האמריקאים את מעבר "חבארי" שבגבול בין עירק לכווית וסגר את שער הברזל הכבד מאחוריו, מבלי כוונה לשוב למדינה שהיתה נתונה למשטר כיבוש אמריקאי מאז הפלישה בחודש מרץ 2003. השמחה שאפפה את צוותי הטנקים האחרונים שדהרו בקור השחר המדברי ניכרה היטב בפניהם של הלוחמים. כטריליון דולרים נשאבו, למעלה מ-4,700 נהרגו ו-30,000 נפצעו בשבע שנות המלחמה. מצדו השני של המתרס, למעלה ממאה אלף עירקים איבדו את חייהם, אם כתוצאה מהלחימה ואם כתוצאה מפיגועי טרור.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה התראיין מאוחר יותר באותו היום לרדיו ואמר שהמלחמה נגמרה, שמעתה עירק "תוכל לנווט את עתידה שלה" ושהבטחת הבחירות שנתן עוד בשיא המירוץ לנשיאות בשנת 2008 מולאה עד תום. אלא שמטרות המבצע הצבאי האמריקאי, עליהן הכריז קודמו של אובמה בחדר הסגלגל, עדיין רחוקות מהשלמה. עירק שהאמריקאים משאירים מאחוריהם, גם בהתחשב בכ-50,000 היועצים וכוחות האימון שנותרו לפחות לשנה נוספת במדינת הפרת והחידקל, סובלת ממבוי פוליטי סתום, מחוסר יציבות ביטחונית ומכלכלה שהיא על סף פשיטת רגל.

עם זאת, הקמפיין האמריקאי, שנעשה בגיבוי ישיר או עקיף של מדינות רבות במערב, הביא לשינוי היסטורי דרמטי במדינה. בכדי להבין את הנתיב החדש בו צועדת עירק, יש להבהיר מספר נקודות מפתח בעברה של המדינה העירקית המודרנית, שנולדה בשלהי מלחמת העולם הראשונה כהבטחת שלמונים של המעצמות לעושי דברם הערבים.

בתום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 נכנס המזרח התיכון לתקופת מדינות הלאום. עם פירוקה של האימפריה העות'מאנית אחרי כ-500 שנות שלטון באזור, וכניסתו של גביר אחר במקומה (מעצמות המערב), החלו לצוץ באזורנו מדינות לאום – חלקן בעלות עבר ומורשת, חלקן נוצרו יש מאין. עירק נוצרה יש מאין: מאיחוד שלושה מחוזות ("סנג'ק") של האימפריה העות'מאנית – מחוז מוסול בצפון, מחוז בגדד במרכז ומחוז בצרה בדרום. בחלוקת האזור למדינות לקחו חלק צרפת ובריטניה, שתי המנצחות הגדולות של המלחמה.

מי שנועד לעמוד בראש המדינה העירקית היה הנסיך פייסל, בנו של השריף חוסיין, נצר למשפחה ההאשמית, שומרת המקומות הקדושים לאיסלם בחצי האי ערב. וכך, באחת, אולץ הרוב השיעי ב"מדינה" החדשה לחיות תחת שלטון סוני שהובא מהחיג'אז. עקרון פוליטי זה השתנה רק במלחמה האחרונה, עת השיעים הפכו לשליטיה של עירק.

בשנת 1933 מת פייסל הראשון ולאחריו שושלתו המשיכה לשלוט בכיפה עד ההפיכה הצבאית אותה הנהיג הגנרל עבד אל כרים קאסם בשנת 1958. אלא שגם קאסם הופל מהשלטון על ידי הפיכה צבאית נוספת חמש שנים לאחר מכן. למעשה, פרק הזמן הארוך ביותר בו נהנתה עירק מיציבות פוליטית ארך בין השנים 1968, אז עלתה מפלגת הבעת' לשלטון, ועד להפלתו של סדאם חוסיין בשנת 2003.

"יש לא מעט גורמים בעירק שיצאו נשכרים מהמלחמה", אומרת פרופ' עפרה בנג'ו, מומחית להיסטוריה של עירק באוניברסיטת תל אביב. "דבר ראשון אלו הכורדים שנהנים מסוג מסוים של ממשל עצמי ב'כורדיסטאן העירקית' בצפון. הם מעולם לא ראו עצמם חלק מהמדינה העירקית ולכן תמכו באמריקאים ואף נלחמו לצדם", אומרת בנג'ו, ומוסיפה כי התפנית הדרמטית ביותר התחוללה בעבור השיעים, "לראשונה ניתן להם חלון הזדמנויות לשלוט בעירק". לדבריה, הסונים הם המפסידים העיקריים מהמלחמה, ההגמוניה ארוכת השנים שלהם בפוליטיקה העירקית הופסקה והם אינם שולטים עוד בגורלם. "היחידים שבשבילם המלחמה היא בכיה לדורות הם הסונים שאינם הגורם הבלעדי בפוליטיקה. מאז תחילת המלחמה ועד היום, הם הגורם המעונין בשינוי במאזן הכוחות בעירק".

מאזן הכוחות נוטה באופן ברור לטובת השיעים, המונים כ-60% מתושבי המדינה. בבחירות שנערכו בחודש מרץ השנה, התחרו זה בזה שני גושים המונהגים על ידי שיעים. רשימת "עירקייה" בראשות ראש הממשלה בעבר איאד עלאווי, בה תמכו מרבית הסונים, זכתה ב-91 מושבים בפרלמנט. מולה, התמודדה רשימת "החוק" בראשות ראש הממשלה המכהן נורי אל-מליכי שזכתה ב-89 מושבים. אלא שעל פי החוקה העירקית, דרושים 163 מושבים בפרלמנט בכדי להקים ממשלה. המבוי הסתום אליו נקלעו מאמצי הרכבת הקואליציה, נובע מהתנגדותן של שתי הרשימות הגדולות לשתף פעולה ביניהן בשל המחלוקת סביב זהות ראש הממשלה המיועד.

פרופ' בנג'ו אומרת שלעלאווי זכות הראשונים להקים ממשלה, כפי שמעוגן בחוקה, שכן הוא זכה במספר המושבים הגבוה ביותר. עלאווי מנסה להרכיב ממשלה יחד עם גורמים שיעים שלא הלכו איתו יחד בבחירות, בינתיים ללא הצלחה. "עלאווי מייצג באופן פרדוקסלי את הסונים – הוא בעד עירק לכל העירקים ומתנגד לחלוקה לעדות", אומרת בנג'ו. גם אל-מליכי מנסה לגייס תמיכה להרכבת ממשלה בראשותו. לפיכך, נוצר קיפאון בו אף צד לא מוכן לשתף פעולה עם הצד השני, ונכון לעכשיו, חמישה חודשים לאחר הבחירות, עירק עדיין מונהגת על ידי הממשלה הזמנית.

אחד מהחששות הגדולים בישראל ובבית הלבן היא שהנסיגה האמריקאית מעירק תשליך על האזור כולו, וביתר שאת תפגע ביכולת המערב לבלום את תוכנית הגרעין של אירן. פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן טוען, שלאחר הנסיגה, יתברר אם תוכנית הגרעין של הרפובליקה האיסלמית נועדה להרתיע מפני פלישה אמריקאית או שמא מקורה בשאיפותיה ההגמוניות של אירן.

"אני לא מקבל את הטענה הדפנסיבית לפיה אירן שואפת לפתח נשק גרעיני מהשיקול ההגנתי", אומר גלבוע. "מגמת אירן היא התקפית, ולארה"ב אין תשובה לכך. אירן רוצה להפוך למעצמה אזורית, ואם זה אכן יקרה, יישאלו את אובמה 'למה יצאת?'".

גם פרופ' בנג'ו גורסת כי לנסיגה תהיה השלכה ישירה על יחסי עירק-אירן, אולם להערכתה, עירק לא תיפול בקלות לידי אירן, והסיכוי לאיחוד בין המדינות להערכתה קלוש ביותר. "אירן תנסה באמצעות בסיפוח זוחל להשתלט על עירק, אולם לא כל השיעים ירצו להתמסר לאירנים, יש שיעים בעלי זהות עירקית, וקיים מתח בין הערביות לפרסיות (אירניות – ד"מ)", היא אומרת. עם זאת, בהתייחס למידת שיתוף הפעולה האפשרי בין אירן לעירק, מעריכה בנג'ו כי שני המשטרים השיעים יוכלו לקיים קשרים ביתר קלות, אולם "זה לא בהכרח יביא את עירק להתמסר לאירן". פרופ' גלבוע סבור אף הוא שאירן תנסה להגביר את מעורבותה בעירק על ידי שימוש באמצעים חתרניים ואף ייתכן שדרך שימוש באלימות. "אירן רוצה בזה, היא רואה בכך חוליה חשובה בציר לבנון-טורקיה-חיזבאללה וחמאס", הוא טוען.

מה צופן לעירק העתיד? ההערכה השלטת היא שהמצב שברירי ותיתכן הידרדרות, אפילו לכדי מלחמת אזרחים. "העירקים יצטרכו להגיע להסכמה ביניהם, אם באמצעות מאבקים ואם על ידי הגעה להבנות", אומרת בנג'ו. "אני הערכתי עם פרוץ המלחמה, כי יידרש עשור שנים בכדי להשיב את הסדר לעירק, עד אשר תגענה הבנות לחלוקת השלטון. כרגע אין נכונות לחלק את הכוח ולכן המאבק יימשך, אבל התנאי הראשון לכך הוא שהאמריקאים ייצאו וייתנו לעירקים להסתדר בכוחות עצמם". כך שלפי השקפתה של בנג'ו, חוסר היציבות בעירק צפוי להימשך לפחות שלוש שנים נוספות.

להערכת מומחי מודיעין בממשל האמריקאי, עירק תצעד באחד משלושת המסלולים הבאים: הממשלה תתייצב ותשמור על זיקה למערב; אירן תשתלט על עירק, גם באמצעים אלימים; ושתפרוץ מלחמת אזרחים בין הסונים לשיעים שתסכן את עצם קיום המדינה העירקית. "בבית הלבן היו רוצים שהאופציה הראשונה תתממש", אומר גלבוע, "אך גם שם מעריכים כי ההסתברות שזו הדרך בה תצעד עירק היא הנמוכה ביותר".

גלבוע מזכיר שלארה"ב עדיין ישנם אינטרסים כלכליים כבדי משקל בעירק, בעיקר בתחומי הקמת התשתיות. להערכתו, היועצים האמריקאים שנותרו במדינה לשנה נוספת, נועדו ליצור שקט בטווח הקצר. "אובמה רוצה להרוויח זמן, הוא מקווה שבתוך שנה יוכל להוציא את כוחותיו כליל מעירק מבלי להיות מואשם בהתמוטטותה, אולם הסיכוי שתהיה הידרדרות גבוה מהסיכוי לייצוב".

עם כניסתו לבית הלבן עמדה בפני הנשיא אובמה דילמה כיצד יש לנהוג בתסבוכת בעירק, כשנטל הבטחת הבחירות שלו – הסגת הלוחמים עד 31 באוגוסט 2010 - ריחפה מעל מקבלי ההחלטות. המבצע הצבאי הסתיים אך מטרות המלחמה לא הושלמו: הדמוקרטיה איננה נטועה בעירק, גם לאחר הפלתו של סדאם חוסיין והתייצבות המדינה על רגליה שלה לא נראית באופק. אפשר לומר היום שהנשיא אובמה, זוכה פרס נובל לשלום, מתחיל לפרוע את שטרות הפרס כשהביא לסיום המבצע הצבאי, אולם עדיין מוקדם מדי לקבוע האם הנסיגה היא החלטה נבונה. לכן, לחיילים שיצאו את מעבר "חבארי" לפני שבועיים אולי כדאי לשמור עותק של מפתח השער, ייתכן שהם יידרשו לשוב.