בניגוד לנשיא ג'ימי קרטר, ששאיפתו לקדם הסדר במישור הישראלי?פלשתיני עוגנה במסד אידיאולוגי דוגמטי ונטול ניואנסים - מסד שבטבורו ניצבה ראיית הבעיה הפלשתינית כבבואה וכהשתקפות של מצוקת המיעוט השחור בארה"ב - התייחסותו של ברק אובאמה למכלול זה היא שכלתנית, קרה ופרגמטית בתכלית. מדיניותו של הנשיא נגזרת ממסכת של שיקולים מדיניים ואסטרטגיים ולא מלוז אידיאולוגי וערכי מוצק. היא משקפת את הערכתו שפריצת דרך בזירה זו תעניק את קרש הקפיצה הנכסף עבור הדיפלומטיה האמריקנית לשם כינון קואליציה בין?ערבית רחבה ויציבה.
בימים שבהם הושלם תהליך התנתקותם של הכוחות הלוחמים האמריקנים מעיראק (גם מועד תחילת הנסיגה מאפגניסטן מתקרב), החשש מפני היווצרותו של חלל מסוכן בגזרה עתירת חשיבות הצמיח את "מדיניות הזיקה" בין התקדמות בנתיב ההסדר הישראלי?פלשתיני לבין גיבושו של ציר הבלימה הסוני בזירת המפרץ. בייחוד מול האיום האיראני המתעצם.
ואולם, על רקע העבודה שאסטרטגיה זו לא הניבה פירות כלשהם במישור הבין?ערבי, למרות ההגמשה שהסתמנה בכמה מעמדותיה של ישראל (כמו בהחלטתה על הקפאת הבנייה הזמנית בשטחים), נשאלת השאלה מה הניע את הבית הלבן להגביר את מאמציו דווקא כעת?
חודשיים לפני בחירות הביניים לקונגרס, שבהן צפויים סנאטורים ודמוקרטים לא מעטים לאבד את כיסאם, החלטתו של אובאמה לארח בוושינגטון פיסגה בסוגיות הרחוקות ממוקדי התעניינותו וחרדותיו של האמריקני הממוצע מעוררת תמיהה. לא זו בלבד שהמשבר הכלכלי העמוק רחוק עדיין מסיומו, ורמת האבטלה מעמידה בצל גם את המהפכה החקיקתית המרשימה שחולל בסוגיית הביטוח הרפואי, גם כמה ממהלכיו האחרונים (כולל בסוגיית הקמת המסגד במתחם גראונד זירו) עוררו ביקורת ציבורית רחבה ונוקבת.
בו בזמן מתרבים הסימנים לכך שהקואליציה החברתית והפוליטית המנצחת, שנוצרה בבחירות 2008, מתחילה להישחק ולהתרופף. זאת כאשר הן הנדבך הליברלי שלה והן "הזרם המרכזי" שבמסגרתה מוצאים עצמם במסלול של עימות עם הבית הלבן בשורה ארוכה של נושאים ומכלולים.
להקרין מנהיגות ומחויבות
רקע זה, של היחלשות מעמדו המפלגתי והציבורי של הנשיא, מעלה מתהום הנשייה את זיכרון תקופת כהונתו השנייה של קודמו הלא?פופולרי, בוש הבן. לכן מוזרה התעקשותו של אובאמה להציב דווקא את הסוגיה הפלשתינית הטעונה והמורכבת על ראש שמחתו. האם ייתכן שדווקא הנשיא הנוכחי שכח את חוק הברזל של הפוליטיקה האמריקנית, שלפיו צדקה מתחילה מבית, ושהסיכוי היחיד למזעורה של התבוסה הצפויה ב?2 בנובמבר טמון בהישגיו בזירה הפנימית? המפתח לפיצוח החידה מצוי, ככל הנראה, בנבכי אישיותו של הנשיא וברצונו להקרין דימוי של מנהיגות אמינה ונחרצת. לא ההקשר הספציפי של הבעיה הפלשתינית מניע אותו, אלא שאיפתו להפגין התמדה ונחישות. זאת לנוכח מחויבותו הראשונית לפעול ללא לאות לקידומו של הסדר ישראלי?פלשתיני. באותה מידה אובאמה נותר נחוש בדעתו לקיים כפשוטה את הבטחתו מראשית 2009, ולפיה תושלם נסיגת הכוח הלוחם מעיראק עד תום אוגוסט 2010, אף שהנסיבות עצמן הצדיקו, לכאורה, את המשך נוכחותו בה במכלול הפלשתיני. באותה מידה, אגב, לא נרתע מהמהמורות שבנתיב אישורה של הרפורמה בביטוח הרפואי שהבטיח.
אם אלה פני הדברים, מה שנדרש מבחינתו של הבית הלבן בהפקה הוושינגטונית היא מראית עין של תהליך מדיני, לפחות בטווח הקצר ועד ראשית נובמבר. ובלבד שבמרכז התהליך יעמוד המתווך האמריקני כאישיות המקרינה מנהיגות ומחויבות ליעד ההסדר.
השאלה היא אם מראית עין מסוג זה, אם לא יתמוטטו השיחות, תצליח לטשטש או להשכיח את נקודות התורפה הרבות שבמאזנו של הממשל. רק לאחר הבחירות נראה אם מראית העין של ניהול אפקטיבי של תהליך המשא ומתן תפנה את מקומה לאסטרטגיית תיווך כוחנית יותר, שתעשה שימוש במנופי לחץ (בדמותן של "הצעות גישור" או תוכנית אמריקנית) כדי לשבור את הקיפאון. מכל מקום, אם ההיסטוריה מהווה אבן בוחן כלשהי, לקחיה עבור הנשיא הנוכחי אינם מעודדים. שכן למרות הצלחתה המרשימה של ועידת קמפ דיוויד הראשונה ב?78', לא סייע הדבר לקרטר - שתיווך בתהליך - בבחירות לקונגרס שנערכו כחודש מאוחר יותר. המפתח לניצחון היה, ונותר, במגרש הביתי.