פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המילים ההורגות של הרב עובדיה

      המנהיג הרוחני של ש"ס קילל את הפלסטינים שיידבקו במחלת ה"דבר" מבלי שיש לו מושג על משמעות הדבר. הדס זיו סבורה ששתיקתו של רה"מ כמוה כהסכמה

      אחרי גל עכור שכוון נגד מבקשי המקלט בישראל – "מושכים אותנו לעולם השלישי" (בנימין נתניהו) ו"מפיצים מחלות" (אלי ישי) – התבטאויות המכשירות גירוש והתנערות ממחויבות אוניברסלית להגנה על מבקשי מקלט ופליטים, אנו נתקלים באיחולי מוות לאויבנו בכלל ולפלסטינים בפרט.

      "שייתמו אויבינו ושונאינו, שיאבדו מן העולם. יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת 'דבר', בהם ובפלסטינים האלה, רשעים צוררי ישראל "אמר הרב עובדיה יוסף. גישה זו הופכת את האדם לאיום ושוללת את קיומו כאדם. סופה בקריאה להעלמתו מטווח הראייה שלנו, אם על ידי גירושו, ואם על ידי מותו – מה שייעשה "לנו" את החיים לקלים יותר.

      ניתן היה לפטור עמדות אלו כעמדותיו של אדם שזקנתו מביישת את בכרותו. אולם עובדה היא כי הדיבור הגזעני, שונא הזרים, מכה שורשים בחברתנו. ראש הממשלה יוצא מגדרו לגנות אמנים אשר מצפונם מורה להם שלא להופיע בהתנחלויות בשטחים הכבושים – שהן עצמן מעשה בלתי חוקי על פי הדין הבינלאומי וכרוכות בגזל אדמות והגבלות קשות על חיי הפלסטינים. אך הוא איננו מגנה דברי בלע אלה, ולעיתים אף מצדד בהם. התנהלותו זו של ראש הממשלה מעידה כי המנהיגות בישראל נגועה בגזענות, וספק אם היא מסוגלת להוביל אותנו לשלום.

      גל גזענות ולאומנות

      ניתן היה לומר על המשא ומתן - "אז שידברו - מילים לא הורגות". אבל ההיסטוריה לימדה אותנו שמילים מלבות מעשים, ומעשים הורסים והורגים, ושאדם טוב לו שייזהר בלשונו. כי סתם כך אדם לא יורה לתוך מועדון נוער הומו-לסבי, לא סתם כך יורה חייל ברגלו של עצור כפות, לא סתם צוהלים בני נוער אל מול בתי הבדואים הנהרסים תחת דחפורי המדינה.

      הרב עובדיה בחר במחלת הדבר, להרג "אויבינו" ולא ידע עד כמה פשה הדבר דווקא בנו. בספרו "הדבר" משתמש אלבר קאמי במגפה כמטאפורה לגלים עכורים חברתיים-פוליטיים: "המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי-זהירות".

      הגזענות והלאומנות הם ללא ספק גל כזה, וכשהנגע פושה בחברה, אין אנו זקוקים לאנשי ונשות רפואה, אנו זקוקים לאדם ולמצפון שיתרעם ויאבק כנגדם, להומניסטים שינקטו באמצעי זהירות – הרפואה לא תעזור.

      * הכותבת היא מנכ"ל עמותת "רופאים לזכויות אדם"