פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להחזיר את הכבוד למורה

      הירידה במעמד המורה מתחילה בשכר ובתנאים הפיזיים וגולשת לזלזול והאלימות בכיתות. מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, חושב שתוכנית אופק חדש מספקת תקווה לשינוי

      אין חולק על כך שבמהלך השנים חלה ירידה בכוח המשיכה של מקצוע ההוראה. גם חלומה של האם יהודיה לא כולל, לצערי, את הפנטזיה שבנה או בתה יהיו דווקא מורים. היא מעדיפה איש עסקים, מהנדס או משפטן. צעירות וצעירים רבים מחפשים להם אפיקים אחרים להתמקצע בהם – אטרקטיביים יותר, מתוגמלים יותר, נחשבים יותר ושוחקים פחות. יש מקצועות שנהנים מרייטינג ומתדמית זוהרת. לא כן ההוראה. קיימים על כך מחקרים ונתונים, אבל אי אפשר לשים את האצבע על סיבה אחת, מרכזית, ולומר בביטחון מוחלט שהיא-היא הגורם לאותם ממצאים מדאיגים. כותרת אחת בכל זאת תתאים למגוון העילות והנימוקים: ההוראה, כמו העברית – שפה קשה היא.

      מצד אחד, פחות סטודנטים פונים להוראה, ומאידך יותר ויותר מורים נושאים עיניהם ליום הפרישה. סקרי כוחות ההוראה של השנים האחרונות מעלים שישראל מתקדמת בצעדים מדודים לקראת מחסור במורים. אין זה עוד סוד, שיש ביקוש נמוך ללימודי הוראה ושקשה למשוך מועמדים בעלי נתונים גבוהים ללימודים אלו. ירידה זו נובעת בעיקר משכר נמוך, מהיעדר אפשרויות קידום מפתות ומתדמית ציבורית שלילית. חסרים לנו לא רק מורים באנגלית, במתמטיקה ובמדעים. חסרים גם מורים באזרחות, בתנ"ך ובספרות. תכנית "אופק חדש" מנסה להתמודד, בין היתר, גם עם הבעיה הזאת. לצערנו הרב, מקצוע ההוראה לא מקבל את הכבוד הראוי לו. זה מתחיל, כמובן, בשכר ובתנאים הפיזיים, גולש אל מחוזות הזלזול והאלימות, ומסתיים אי שם בתהליך הכלל עולמי של ערעור הסמכות הבוגרת בכלל.

      החינוך – החצר האחורית והמוזנחת של ישראל

      הצרות מתחילות במקום שבו מדברים על מערכת החינוך, כאילו היא הדבר היקר והחשוב ביותר, ובפועל מתייחסים אליה כאל החצר האחורית והמוזנחת של ישראל. נוצרת הרגשה, והיא מחלחלת ומגיעה אל כל שכבות הציבור, כאילו החינוך הוא עניין מובן מאליו. כמו מזג האוויר. יש לו אינרציה משלו. הוא קיים והוא מתנהל. בחורף קר, בקיץ חם, באביב יש פריחה, ואין צורך להתערב. מכיוון שכך, מרשה לעצמו כל פקיד במשרד האוצר לקצץ שעות לימוד, לסגור כיתות, לפרק מגמות ותוכניות ולהעניק למורים שכר מינימום. זה לא עובד כך, וזה לא יכול להמשיך כך, ובדיוק בשביל זה נולדה תכנית "אופק חדש", המוכיחה עצמה כהתחלה טובה של משהו טוב.

      "אופק חדש" היא תוכנית עם חזון. היא צעד אחד בדרך ארוכה. היא משדרגת באופן משמעותי – כמעט מכפילה – את שכר המורים ואת תנאי עבודתם, ובכך גם מקדמת את מעמדם המקצועי ופותחת חלון הזדמנויות להזרמת כוחות הוראה חדשים למערכת, כוחות שכאמור חסרים לנו כבר היום, ונרגיש עוד יותר בחסרונם בתוך שנים ספורות. התוכנית הזאת היא נדבך ראשון בתבנית של התחדשות, שאנו מקווים לצקת בה עוד ועוד תכנים והבנות ומיזמים, שיחזירו למורים ולמערכת החינוך את הכבוד ואת המעמד – לו הם ראויים. מטבע הדברים, אנחנו, כארגון מרכזי וגדול, שואפים תמיד לראות יותר רחוק, יותר גבוה, יותר ברור ויותר חד.

      פעם המורה נחשב לבר-סמכא. מילה שלו הייתה מילה. יראת הכבוד כלפיו נוצרה ונוצקה מכוח מעמדו הציבורי. היא הייתה טבועה בתלמיד, וזכתה לגיבוי מלא של הוריו. כשמורה נכנס לכיתה, אי אפשר היה שלא להבחין בכך, ואילו היום כששר החינוך מציע לחזור ולכבד מורה בקימה, הוא חייב לסייג את הצעתו ולהדגיש שזאת רק המלצה. לא ממש מוכרחים לבצעה. משפטה של אם שנגחה בפניה של מנהלת מתנהל בניחותא במשך שנים, ומילד שמגדף את המורה צריך לבקש בעדינות, אם אפשר, במטותא, שיחזור בו.

      זכויות התלמיד - על חשבון זכויות המורה

      רבים מתרפקים על דמויות המורים של פעם, אלה שנחרתו בזיכרוננו, בין היתר בזכות אווירת ההערכה ההדדית והאשראי הרב שניתן למורים. היום נדרש מורה על-ידי ההורים, ובנוכחותו של הילד-התלמיד, להצטדק, להתנצל, להתפתל ולהסביר כל החלטה שלו וכל מעשה. ככל שמתארכת מגילת הזכויות של הילד, כך מתקצרת קומתו של המורה. ככל שמצטמצמים חובותיו ההתנהגותיות והלימודיות של הנער, כך נשמט הבסיס למעמדו ולהשפעתו של המורה. ככל שהמסר החינוכי-הערכי מתרכך ומתעמעם, את מקום ההערכה למורים תופשים ההתנשאות, החוצפה והאלימות. אין ואקום.

      יש במוסדות החינוך ברחבי הארץ אלפי מורות, מורים ומנהלים, היכולים לשמש לכולנו מופת. הן בכישוריהם המקצועיים, הן בכוח אישיותם, הן במסירותם לעבודה ולתלמידים, והן במבחן התוצאות הנפלאות שהם משיגים. נכון, יאנוש קורצ'אקים יש יחידים בדורם. אי אפשר לשאוף לכך שבתי הספר יהיו מלאים בדמויות מופת, במחנכים בעלי אישיות נדירה. איננו יכולים לצפות שכל המורים יהיו אנשי רוח מן המעלה הראשונה, אבל כאלה לא תמצאו גם בתחומי הרפואה, ההיי-טק והעסקים. הנחת המוצא היא שבכל תחום, בכל ענף, בכל מקצוע, יש שכבות איכות שונות ומגוונות ואין צורך לדרג אותם. צריך לקבל את זה כהנחת יסוד.

      עובדי ההוראה, ברובם הגדול, גאים בעבודתם ובהישגיהם, אבל סובלים מדימוי נמוך של מעמדם החברתי. רוב המורים שמחים על שבחרו במקצוע חשוב כל-כך, אבל אינם שבעי רצון מן התגמול ומן התנאים הפיסיים בבתי הספר. בניגוד לדימוי הרווח, רוב המורים הינם בעלי "ראש גדול", פתיחות ונכונות להשקעה, אבל מתוסכלים מן העובדה שהציבור בכללו אינו יודע להעריך זאת. כל המורים מודעים ואף התנסו במצבי לחץ, עומסי עבודה ושחיקה, ולכן קשה להם להבין מדוע ההורים אינם מעריכים אותם שבעתיים. אין שום סיבה בעולם שמורים יתנצלו על בחירתם במקצוע ההוראה כדרך חיים. אלמלא הם, לא היו לנו רופאים וטייסים, משפטנים ואנשי עסקים, יועצי השקעות ומהנדסי היי-טק, כאלה שדווקא כן נכללים בחלומה של אותה אמא.


      * הכותב הוא מזכ"ל הסתדרות המורים