הטענות של עובדי משרד החוץ צודקות, אבל השיטות - לא. ראשית, לגבי הטענות: הדיפלומטים הישראלים מוחים על כך ששכרם ותנאי הקידום שלהם נופלים מאלה של המקבילים להם במערכת הביטחון ובקהיליית המודיעין. אין זו תופעה חדשה שעובדי משרד החוץ מקופחים לעומת העובדים במשרדי ממשלה אחרים. כשאני עצמי הייתי צוער במשרד (אז קראו לזה מתמחה), התקנאתי בשכרם של עובדים מתחילים במשרד האוצר, למשל, שכר שהיה גבוה באחוזים ניכרים. למצב הזה יש סיבות שניתן להגדירן "היסטוריות": לישראל היו מספר לא קטן של שרי חוץ, אך רק מעטים מהם היו גם מה שניתן לכנות שרי משרד החוץ, כלומר שרים הרואים את תפקידם לא רק כמי שמטפלים במערכות החוץ של ישראל, אלא גם כמי שאחראים למשרד ולעובדיו.
יוצא דופן לטובה מבחינה זאת היה, אגב, יצחק שמיר. מאחר שרוב שרי החוץ של ישראל ראו בתפקידם מעין תחנת מעבר או מקפצה לתפקיד ראשות הממשלה - ובמניין זה אפשר לכלול את משה שרת, גולדה מאיר, דוד לוי, אריק שרון, שמעון פרס, סילבן שלום, ציפי לבני ואחרים - הם חסכו מעצמם דאגה רבה מדי למעמדם של הכפופים להם.
אם כתוצאה ממצב זה ואם בגלל העובדה שמיום היווסדה של המדינה רוב הנושאים החשובים באמת בתחום יחסי החוץ של ישראל טופלו על ידי גורמים אחרים - משרדי ראש הממשלה, הביטחון והאוצר, וגם המוסד - נוצרה לעיתים למשרד החוץ תדמית של שחקן משנה.
מה גם שכששרי חוץ שונים כבר כן טיפלו בנושאים מרכזיים, הם עשו זאת, בדרך כלל, באמצעות קבוצה מצומצמת של עוזרים אישיים, ולא על ידי המנגנונים המקצועיים של המשרד.
תמונה מוטעית בציבור
אין פלא, אפוא, שגם מבחינת תקציביו משרד החוץ מופלה בדרך כלל לרעה לעומת משרדים אחרים.
עוד לא נולד שר החוץ הישראלי שידפוק על השולחן וייאבק על תקציביו כפי שעושה כל שר ביטחון, למשל, מה שמתבטא, כמובן, גם בתנאי השכר של עובדיו.
אני מודע לכך שבציבור, כולל אצל הממונים על מדיניות השכר הממשלתית, קיים לפעמים רושם מוטעה באשר לתנאים שבהם פועלים הדיפלומטים הישראלים בחו"ל: "הרי אתם עושים שם חיים משוגעים, אז תסתפקו במה שנותנים לכם".
אבל למען האמת והדיוק הדימוי הזה רחוק מהמציאות, ובפרט עכשיו.
עבודתו של דיפלומט ישראלי, כל שכן באווירת העוינות הקיימת היום כלפי ישראל במקומות רבים בעולם, אינה מהקלות ואף לא מהמסוכנות פחות, ובוודאי אינה חשובה פחות מזו של מישהו אחר, כולל לגבי היבטים שונים ומרכזיים של הביטחון הלאומי.
אחריות לאומית וציבורית
עם זאת, אדם המחליט להצטרף לשירות החוץ של המדינה חייב גם לומר לעצמו שלא רק האצילות מחייבת אלא גם התפקיד.
ולכן, כמו המשרתים בצבא או בקהיליית המודיעין, גם איש משרד החוץ נושא על כתפיו אחריות לאומית וציבורית שאינה נותנת לו דרור לנהוג ככל האדם. כן, גם כשיש לו טענות ודרישות מוצדקות.
לא ייתכן, למשל, שוועד העובדים של משרד החוץ יעביר הוראה לאנשי השגרירות בוושינגטון ש"לא לטפל, לא לשתף פעולה ולא לסייע בשום צורה שהיא לביקורו של ראש הממשלה בוושינגטון".
הרי הביקור הזה (כמו הביקור שלו לפני שבועות אחדים ביוון) ממילא ייצא לפועל, וגורמים אחרים יטפלו בו למשעי.
אשר על כן, התוצאה היחידה של הצעד הנמהר הזה תהיה ביזוי מדינת ישראל בעיני המארחים האמריקנים, הסבת קורת רוח מיותרת ל"דורשי טובתנו" בצד הערבי, וכן תחמושת נוספת למבקריו של המשרד מבית.
כל האמור לעיל אינו פוטר, כמובן, את המדינה מהחובה להעניק למשרתים אותה ברחבי עולם את התנאים המגיעים להם.