הלגיטימציה של אובמה עומדת למבחן

מאז שנבחר, לא חיבל הנשיא ברק אובמה ביחס המיוחד, ששורר בין ירושלים וושינגטון. גם הצהרתו לפני כשנה, לפיה "אמריקה אינה מקבלת המשך ההתנחלויות כדבר לגיטימי", עוררה סערה ואנשי מחנהו של ג'ורג' בוש אף כינו את הדברים כ"האמירה האנטי-ישראלית ביותר שנאמרה אי-פעם על ידי נשיא מכהן", לא היתה חריגה. נשיאים רבים, כולל ג'ורג' בוש האב, ביקרו את הפעילויות הישראליות בהתנחלויות ואובמה לא חידש, ולא יחדש, כלום, מהבחינה הזו. הפחד של הישראלים מאובמה הוא פחד היסטרי ומביך

כיוון שמובן לנו מאליו "שכל העולם נגדנו," אנו מרשים לעצמנו לירוק בפרצוף הפוליטי של מי שמייצג את התקופה הרב-תרבותית. כך, אנחנו מרשים לעצמנו להעסיק טיפוס לאומני כמו אביגדור ליברמן כשר חוץ, להשתעשע ביזמות חקיקה להגבלת חופש הביטוי או בפסילת היהדות הפלורליסטית, ביוזמות לעריכת מבחני נאמנות, לגירוש ילדים זרים ולאיסורי השימוש במילים ("נאכבה," "חרם" ומי יודע מה עוד). מהלכים אלה, ואחרים, אינם אלא האנטיתזה לרוח הנאורה בפוליטיקה הרב-תרבותית, שנשבה בעת היבחרותו של אובמה לפני כשנתיים. יש להפסיק עם הפוליטיקה הישראלית מודל 2010, שגורסת שמשום ש"אובמה לא בסדר," מותר לנו ללבוש גלימות לבנות ולתרגם לעברית את תעלולי הקו קלוקס קלאן.

העולם במאה ה- 21 עוקב בעיון ובהתמדה אחר האופן שבו היהודים מתמודדים עם דפוסים כמו אפליה מתקנת, ושאר חידושי התקופה הרב-תרבותית. הדוגמאות לעיל, ומקרים כמו פרשת המשט, שבה ישראלים הצטיירו בעולם כחיילים זועמים שמתנפלים על פעילי שלום בספינות ולאחר מכן פוליטיקאים שפלים ממנים ועדות חקירה לענייני טיוח המורכבות מגברים לבנים הם מה שהעולם רואה. אבל הדפיקה העצמית מגיעה לשיא בלינץ' הווירטואלי שמחוללים יהודי העולם לנשיא ארצות הברית אובמה.

לפי סקרים שנערכו לאחרונה, נתון חסר תקדים של שליש מיהודי ארצות הברית, נמשכים למפלגה הרפובליקנית. מאז שנות השלושים של המאה הקודמת, ישנה הזדהות מוחלטת של היהודים עם המפלגה הדמוקרטית וזהו אחד היסודות היציבים ביותר בפוליטיקה האמריקנית. כך, למשל, בשנת 2008 התייצב רפובליקני אחד בכל קבוצה של ארבעה יהודים; לאחר שנתיים, תמצאו רפובליקני בכל קבוצה של שלושה יהודים. פשר הדבר הוא, שהפחד מאובמה מעורר תמורה היסטורית בפוליטיקה היהודית בארה"ב, לפיה נכרסמה הליברליות של הקהילה.
ישראל היתה אחת המדינות הבודדות בעולם, שהסתייגה מאובמה עוד לפני שנבחר, ולא הפסיקה להסתייג גם לאחר נצחונו.
בשנתיים שחלפו מאז, הרתיעה הבלתי רציונאלית של הישראלי הממוצע מהנשיא השחור, רק גברה. המגמה נשענת על דעות קדומות ועל תסבוכות גלותיות, שבהן גם הישראלי נגוע.

אך לא הבעיה היהודית מטרידה היום את הבית הלבן, אלא הבעיה המוסלמית. סקר ה- Pew Forum גילה השבוע, שכמעט 20% של האזרחים באמריקה חושבים כי נשיאם מוסלמי (43% של האמריקנים לא יודעים מהי דתו, ואילו רק שליש של הציבור מזהה את דתו האמיתית).

בהעדר שפה משותפת לקיום דו-שיח ממשי בנושאים טכניים כמו רגולציה פיננסית, כולם באמריקה מעדיפים כעת להתלהם על סמלים דתיים, כמו בניית המסגד במתחם "גרונד זירו" בניו יורק. ההתעסקות בסמלים רוחניים מתאימה לתקופה הפוליטית שבה אנו חיים, ואובמה יודע זאת. ביחס הטעון והבלתי יעיל שהנשיא הראה לאחרונה בפרשת המסגד במנהטן, מתומצת הקושי שמרחף על כל מעשיו של אובמה עד כה. כלומר, יושב בבית הלבן איש, שטרם החליט אם הוא רוצה להיות פוליטיקאי הפכפך קשוב לסקרים או מדינאי קשוב לערכי הדמוקרטיה, ללא קשר למחיר האישי הכרוך בכך.

לסכסוך שלנו הסמלים משלו, כמו עניין ההקפאה בהתנחלויות, וראוי כמובן שהבית הלבן יתייחס להם בפסגה הקרובה ברגישות המתבקשת, פן הכלים יישברו שוב. אך לאובמה אין כעת עניין בהתעסקויות בפרטים הקטנים של סכסוכים פוליטיים בלתי פתירים.

אם ועידת הפיסגה היתה צריכה בכלל להיערך, הרי שהמקום המתבקש היה ירושלים. כמו שאובמה הלך לקהיר לפני 15 חודשים, כדי לדבר באופן בלתי אמצעי עם העולם המוסלמי, כך גם הגיע הזמן שהוא יתפנה לדיון ישיר וכן עם היהודים המפוחדים בעולם. בהעדר מסר ברור שכזה, יהודים כאן ובארצות הברית ימשיכו להתחפר בפחד ובאמירה ש"אובמה לא בסדר." כבוד הנשיא: ירושלים מחכה לך.