זכויות לתלמידים ימגרו את האלימות

ושוב אנו בפיתחה של שנת לימודים חדשה. ושוב, במקום לעסוק באורות שבמערכת החינוך, ויש בה לא מעט אור, מתרכזים בחושך. גרוע מכך, מנסים לגרש את החושך במקלות או בצעקות. כך שוב עולות הצעות לענישה ולהחמרה, ועוד יד חזקה ועוד טכנולוגיה קרה ומנכרת כמו גלאי מתכות ומצלמות, ומוקדי שליטה ומאבטחים חמושים, שגם יוסמכו להשליט סדר ומשמעת. איננו מתעלמים מהמציאות. אלימות ותופעות שליליות נוספות מתפשטות בקרב התלמידים, אך אלה אינן שונות מתופעות מקבילות בחברה הישראלית כולה, ומשמשים לה בבואה וראי.

מתופעות שליליות אסור להתעלם ואין לטאטא אותן מתחת לשטיח, אך יחד עם זאת אסור שהמאבק באלימות ייערך באמצעים אלימים ובשיח מתלהם. בסופו של דבר, התלהמות איננה תכנית עבודה. גם אין לשגות באשליות שיש "פתרונות קסם" לבעיית האלימות.

חלק מההצעות שנזרקות לחלל האוויר הן הצעות שטחיות ולא יעילות. יותר משהן עוסקות בטיפול במקורות האלימות, הן מתרכזות בסימפטומים ובהעברת הבעיה ממקום למקום. יש לזהות ולאתר את מקורות האלימות ולטפל בשורשיה, בתחומי הכלכלה, הרווחה, החינוך, התקשורת, הערכים, שמירת החוק ואכיפתו וסדרי העדיפות בחברה, ולבנות תכנית ארוכת טווח של התמודדות אמיתית.

לו נחת חייזר במחוזותינו, הוא יכול היה להשתכנע מהעיתונים שהאלימות בחברה הישראלית מתרכזת אך ורק בקרב ילדים ונוער. ולכן, רוב הפתרונות הנזרקים לחלל האויר לאחרונה, עוסקים בעוד ענישה, בעוד הגבלות, בעוד חקיקה, בעוד משמעת ויד חזקה כלפי ילדים. יש בהחלט אלימות גם בקרב ילדים ובני נוער, וצריך לטפל בה, אך היא שולית יחסית לאלימות המבוגרים וגם נובעת ברובה מאלימות עולם המבוגרים.

לילדים אין יחצנ"ים, שדולות, הון או שלטון, וכמה קל ונוח להפיל עליהם את התיק כולו. אחרי ככלות הכל, הפשע המאורגן, הסחר בסמים, הסחר בנשים, גביית דמי החסות, חיסול החשבונות בעולם התחתון, רצח חפים מפשע, הפריצות לבתים, גניבות הרכב, הפדופילים, סוחרי הפורנוגרפיה באינטרנט, האלימות בספורט, האלימות בכבישים, הייצור וההפצה של משחקי מחשב אלימים ופרסומות מעודדות אלימות, הבעלים המכים, ההורים המתעללים- כל אלה ואחרים, אינם יציר כפיהם של ילדים ובני נוער.

תמוהה גם ההתעלמות מהעובדה כי כל המחקרים והנתונים מראים על ירידה בהיקף האלימות ולא על עליה והתגברות. תמוהה עוד יותר ההתייחסות החד צדדית לאלימות כאשר מגנים אך ורק את אלימות התלמידים, בעוד קיים קשר שתיקה גורף לבעיה רחבה וחמורה לא פחות, של אלימות מורים כלפי תלמידים. זו גם זו מגונות ומצריכות התערבות וטיפול.

לא, ילדים אינם מלאכים קטנים. הם רק בני אדם, בדיוק כמונו. אסור בשום פנים ואופן להכליל ולהכתים את כלל התלמידים בישראל כאילו הם עדר אלים, חסר ריסון, שיש לאלפו ביד חזקה.

יש ילדים חרוצים ועצלנים, יש חצופים ואדיבים, יש שטחיים ומעמיקים, יש אמיצים ופחדנים וכל השאר. ואולי מה שמרגיז את המבוגרים הוא, שהילדים הם תמונת ראי שלהם עצמם. הרבה יותר קל לכעוס ולהשמיץ את הראי, מאשר את הדמות הניבטת ממנו.

כאשר יש הכרח בענישה, עליה להיות הגיונית, פרופורציונלית ומבוססת על הוגנות, מידתיות, כבוד וערכים חינוכיים וגם חיזוק חיובי להתנהגות ראויה, עוד לא הזיק לאף אחד לא למקבל גם לא לנותן.

שיפור האקלים בבית הספר חייב להיות מושתת על דיאלוג מתמיד ועל שותפות של ממש, בין כל באי קהילת בית הספר- מחנכים, תלמידים, והורים כאחד. מערכת היחסים במוסד החינוכי, צריכה להיות מושתתת על כבוד הדדי ולא על כח או תחרות, או אי כיבוד.

ולא, אין לילדים בישראל עודף זכויות. נהפוך הוא, לילדים רבים בישראל אין אפילו זכויות יסוד בסיסיות כמו לא להיות שק חבטות, לא ללכת לישון רעב, לא להיות מנוצל, לא להיות קרבן לעברייני מין, להיות זכאי לחינוך חינם, לבריאות חינם, לא לגדול בלי נוכחות הורים, לא להיחשף לתכנים איומים בתקשורת, בפרסומת ובאתרי אינטרנט ועוד. הבעיה איננה "בעודף זכויות", אלא בעולם האלים, המנוכר, השטחי, הדורסני, חסר ערכים והצעקני בו גדלים הילדים שלנו, והמודל לחיקוי והדוגמא האישית שהם מקבלים מחברת המבוגרים שלנו, המסרבת להסתכל בראי ומעדיפה להתכחש ולטעון שהפרצוף המכוער הניבט בו הוא פרצופם של ילדיה.

אין לילד זכות לעשות מה שבא לו. זכויות של ילדים בכל רשימה שהיא לא כוללת את ה"זכות" להתחצף, את ה"זכות" להיות אלים או לפגוע באחר- ילד כמבוגר, תלמיד כמורה. הילד איננו ה"מלך" של מערכת החינוך שכולם צריכים להשתחוות לפניו. הילד לא תמיד צודק, אף אחד לא צריך להיות משרת של הילד או עבדו.
מי שמציג כך את זכויות הילד טועה ומטעה, או גרוע מכך, מסלף במכוון כדי שקל יהיה לתקוף את התפישה כולה.

ילד שלמד והפנים את המשמעות האמיתית של זכויות הילד, יהיה פחות אלים, לא יותר אלים, מפני שלמד לא רק שזכותו שלא יפגעו בו, אלא שאחריותו לא לפגוע באחרים שגם להם יש זכויות.

שיח הזכויות איננו משחק סכום אפס. שככל שאתה נותן לאחד אתה לוקח מהשני. המאבק איננו בין זכויות המורה לבין זכויות התלמיד, אלא בין האופציה של שיח הזכויות לכל באי מערכת החינוך, מול האופציה של שיח כוחנות והורדת ידיים שבו הכוח קובע. המחקרים וגם הניסיון בשטח מראים שוב ושוב שבמקום שבו יש כבוד הדדי ותקשורת פתוחה ומכובדת, יש פחות אלימות.

בית ספר איננו יכול להתקיים בסביבה של אנרכיה. בית ספר גם איננו מוסד דמוקרטי, אך אין זה אומר שהוא צריך להפוך לדיקטטורה, כדי לתפקד. לטובת כל הנוגעים בדבר ובעיקר התלמידים, צריך לפעול בתוך מסגרת ברורה של כללים ושל גבולות, ידועים, מוכרים, מוסמכים, ונשמרים ומחייבים את הכול (אם אסור להפעיל טלפון נייד בשיעור זה אמור לחול גם על מורים, אם אסור לאחר, גם מורים חייבים להגיע בזמן, אם אסור להבריז מהלימודים, זה נכון לא רק לגבי התלמיד).

אז כן צריך גבולות וצריך מסגרת, אך הגבולות צריך שיהיו ברוח דברים שכתב ז'בוטינסקי כבר לפני למעלה מ-100 שנה: "גבולות צריך שיהיו כמו מעקה לגג, גבוהים מספיק כדי למנוע כל תקלה ואסון אך רחבים מספיק שבתוכם יש מרחב מספיק לנוע בחופשיות ואין הם צריכים להיות כמו אזיקי ידיים שמגבילים את החופש, את התנועה ואת הבחירה לנוע במרחב.".

מערכת החינוך יכולה בקלות לגלוש לניצול לרעה של כוחה ולא אחת ל"דרוס" ילדים ולגרום להם לנזקים בלתי הפיכים. המחנכים האמיתיים (כמו המחנך יאנוש קורצ'אק) צריכים להיות המנהיגים של מהפכת זכויות הילד (במובן האמיתי שלה), ולא אחרוני המזנבים בה.

צריך שתהיה מוגנות מוחלטת של ילדים ושל מורים מפני אלימות כלשהי, ראוי שיהיה כבוד הדדי במערכת החינוך למורים וגם לתלמידים. צריך לרצות שיהיה טוב למורים בין השאר גם כדי שיהיה טוב גם לתלמידים. אנחנו רוצים שיהיו מורים טובים יותר ומרוצים יותר, ומתוגמלים יותר ובצד כל אלה אנחנו רוצים הכרה אמיתית בילד ובתלמיד כאדם, לא יותר מזה, גם לא פחות. כיום יש יותר מידי איבה במערכת החינוך ופחות מידי אהבה, יותר מידי משחקי כוח ופחות מידי כבוד וקבלה. אבל יש גם לא מעט מחנכים אמיתיים שאוהבים את תלמידיהם ומוכנים להתמודד גם עם בעיותיהם ובצידם לא מעט תלמידים טובים ולמרות כל הקשיים יש גם מורים ותלמידים שאוהבים את בית הספר ואפילו מחכים כבר לפתיחת שנת הלימודים. האם יהיה זה מוגזם לרצות ולקוות שאלה יהיו האור שרק איתו ואפילו במעט ממנו ניתן יהיה לגרש את החושך.


* הכותב הוא מנכ"ל המועצה לשלום הילד.