פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      להגיד לאובמה "לא" גם הפעם

      האינטרס הישראלי עומד מעל לכל נשיא אמריקאי ומעל לכל לחץ אפשרי. מיכאל קליינר לא מתרשם מהלחץ של השמאל והתקשורת להיכנע לכל דרישה

      אי אפשר להגיד לאובמה "לא". את זה יודע כל נהג מונית. אם נגיד לו "לא", לא נקבל סיוע שנתי בסך 3 מיליארד דולר. אם נגיד לו "לא", לא נזכה להטלת וטו אמריקאית על הצעות החלטה אנטי ישראליות באו"ם. אם נגיד לו "לא", לא נקבל רכבת אווירית במקרה של מלחמה.

      האם מדינת ישראל היא נאנסת כרונית על ידי כל נשיא אמריקאי מזדמן?

      אם האמריקאים עומדים על רגליהם האחוריות, ישראל מוכרחה להרים ידיים ולפתוח רגליים. מדינת ישראל היא הנאנסת המסכנה בשירותי המועדונים, שסיממו לה את כוסית המשקה בסם האונס. ישראל לא יכולה להגיד "לא", כי פשוט אין לה את הכוח. ואם ישראל תגיד "לא" חלוש בשארית כוחותיה, תעלה השאלה הבאה: "כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?".

      לאור העובדה שיחסי הכוחות בין האריה האמריקאי לעכבר הישראלי אינם משתנים ומחייבים אותנו, לכאורה, להיות אומרי הן תמידיים ונאנסים כרוניים, נשאלת שאלה הרבה יותר חשובה ומעניינת: כיצד קרה, שלאחר כל כך הרבה שנים של התנגדות אמריקאית להתנחלויות ביש"י (יהודה שומרון וירושלים על פי ההגדרה האמריקאית), כבר מונה האוכלוסיה היהודית בהן כחצי מיליון נפש? איך קרה שלמרות הסכמות בשתיקה, הסכמות מפורשות, כניעות, נסיגות, פעימות, פינויים והתנתקויות – עדיין לא קמה כאן מדינה פלסטינית? כיצד ייתכן, שלמרות דרישות אמריקאיות מפורשות מישראל להצטרף לאמנה לפירוק הנשק הגרעיני – ישראל עדיין לא נמנית על המדינות החתומות עליה?

      ישראל אומרת "לא" לאמריקאים מאז 1967 ושום דבר לא קרה

      אם נסתכל על המציאות, הרי שישראל הציבה ומציבה קווים אדומים, שאמנם הולכים ונשחקים בסיועם הנרחב של השמאל והתקשורת, לכל דרישה מדינית אמריקאית, שעומדת בניגוד לאינטרסים שלה מאז 1967 ועד היום. השאלה: "האם אפשר להגיד לא לאמריקאים?" היא ספין פסיכולוגי. היא גורמת לנו לחשוב, שאי אפשר להגיד להם לא. היא מספקת במה לכל מי שטוען, שפשוט מוכרחים להיכנע ללחץ האמריקאי, לבל נאבד את ידידתנו המשמעותית האחת והיחידה. זאת למרות שבפועל אנחנו אומרים להם "לא" פעם אחר פעם, ושום דבר לא קורה.

      השאלה האמיתית היא איך זה שכמעט כל אדם בישראל משוכנע, שאי אפשר ואסור להגיד לא לאמריקאים? ותעשו לי טובה, אל תאשימו את הפלסטינים שהכל בגללם, שהם "סרבני השלום" שמכשילים כל יוזמה מדינית. זו האשמה מאוד מצחיקה, כשהשאלה העומדת למבחן היא "כן או לא" לאמריקאים.
      הפלסטינים החלושים, הנתונים תחת טרור הכיבוש, יכולים להגיד להם "לא" והקלגסים הכובשים ממוסמרי המגפיים, אינם יכולים? הרי הפלסטינים אומרים לא ליוזמות המדיניות משום שישראל לא נכנעת מספיק לטעמם.

      התנגדות אמריקאית להקמת מדינה פלסטינית היתה יוצרת רוב ישראלי עצום נגד נסיגות

      אם הישראלי הממוצע היה מוציא מהמשוואה את סוגיית הלחץ האמריקאי, האם יש סיכוי שהוא היה תומך בנסיגות מיהודה, שומרון וירושלים? אם היה ברור לכל אחד שחי כאן, שאפשר להגיד לא לניקסון, לפורד, לקרטר, לרייגן, לבוש, לקלינטון, לבוש הבן ועכשיו לאובמה – מה אחוז הישראלים שהיו תומכים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים? נראה לי שכל אחד יודע את התשובה.

      ואם האמריקאים היו מביעים התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלסטינית בארץ ישראל, לאיזה רוב היתה זוכה מדיניות כזו בדעת הקהל הישראלית? אפשר להניח שהתיקו הפוליטי (אפילו בחישוב קולות הערבים), היה נשבר באופן מוחלט. עם רוח גבית אמריקאית נגד מדינה פלסטינית, היה קם כאן רוב של מעל 75% נגד מדינה פלסטינית ותומך בגאון באינטרס הישראלי האמיתי.

      המסקנה היא, שאחד הגורמים המרכזיים בקבלת ההחלטות של הישראלי הממוצע בעד נסיגות, ויתורים והתקפלות הוא החשש מהלחץ האמריקאי. זו הסיבה שהשמאל הישראלי מעודד לחץ אמריקאי, והתקשורת שמשמשת כזרועו הארוכה, משדרת לנו אותו בעוצמת דציבלים מחרישת אוזניים לקראת כל פסגה מדינית.


      * מיכאל קליינר כיהן בכנסת ה-15 כחבר כנסת מטעם סיעת איחוד לאומי-חירות - התנועה הלאומית