בעוד כחודשיים ייחנך היכל התרבות ביישוב אריאל שבשומרון וזאת אחרי שיש בה כבר אוניברסיטה ובית משפט. חודשיים לפני הפתיחה וגזירת הסרט האדום ובוודאי כיבוד הפתיחה בנוכחות ראש הממשלה ושר החינוך, נודע כי תיאטראות מרחבי המדינה הסכימו להעלות במקום ממיטב הקלאסיקה שלהם בפני תושבי העיר ואוהדי תרבות מהתנחלויות הסביבה. למי ששכח, אריאל היא העיר ה'עברית' הראשונה בשומרון, חצי שעה נסיעה מהקו הירוק המומלץ ועדיין מונחת אחר כבוד על גב ההר בציר הסימון של קו אלון.
לא כל אמני ישראל מוגדרים כניצים. נהפוך הוא, רבים מהם ידועים כיונים, לפעמים יונים צחורות עד מאוד, המשתתפים בכל אירוע שיש בו אמירה פוליטית שעניינה ורוחה נושבים לשמאל. מכאן, שיש מבין האומנים והכותבים שדעתם נשמעת היטב ואחרים הידועים כבעלי דעה דומה, אך משאירים את מילתם הפוליטית לפתק בקלפי ביום הבוחר.
אלא שהפעם, עוד בטרם הורם המסך מעל הבמה, כבר שמענו על מי שלא יגיע אם ייקרא לדגל. כאן עולה סוגיה אחרת על סדר היום בנדון: מדינת ישראל תומכת כספית בתיאטראות, תמיכה שמאפשרת מימון משכורות לאמנים, גם לאותם אמנים דעתניים שבמועד ההופעה בשומרון יעדיפו להיעדר מעבודתם.
בהצגה הזו כבר היינו
השחקנים יוסף סוויד ורמי הויברגר מהבימה כבר הודיעו שאין בכוונתם להשתתף בהצגות באריאל. עם זאת השכיל סוויד לציין כי ישמח להציג בהתנחלויות הצגות שיש בהן מסרים מועדפים שהוא רוצה שיועברו ליישובים. "מתנחלים והתנחלויות זה לא דבר שמבדר אותי ולא הייתי רוצה לבדר אותם" אמר בראיון. הויברגר הבהיר שלא ישתתף בהצגות באריאל כי מדובר בסוגיה בעייתית: "אני חושב שכל עוד ההתנחלויות הן נושא שנוי במחלוקת ובכל משא ומתן הן יעלו לדיון, לי אין מה לעשות שם".
דווקא יוסי גרבר, גליה אלמגור ועודד תאומי, הציגו את עמדת המבוגר האחראי, למרות אפיונם הפוליטי. מכיוון שהוא משחק בהצגה שמקבלת מימון מהמדינהף אמר גרבר, ''אני לא אעשה מרד''.
אכן, זכותו של כל אמן להיות בעל דעה עצמאית משלו, ואולי גם רצוי שכך יהיה, במיוחד במגזר האומנותי. אלא שכאן עולה השאלה: אם אותו אומן כל כך נגד, הכיצד מסכים הוא להיות חלק מחברי התיאטרון המקבל כספי תמיכה ממדינת ישראל? מחד נהנה ומאידך מתמרד? הייתכן שאמן יחליט כי בירושלים שחוברה לה יחדיו הוא יופיע ובאריאל בשומרון - שעדיין לא חוברה לשום מקום הוא לא יופיע? ומה עם החלטת התיאטרון והנהלתו? מותר לאמן לא להיכלל בין מטיבי הלכת ביהודה ושומרון, אך להחלטות מקום העבודה שלו הוא חייב לציית.
במקום שבו חוברים להם בצוותא אומנות, תרבות ובני אדם, יש לאמץ את הגישה הסובלנית ולתת כבוד לכל אדם, בלי הבדל של מקום מגוריו. אם כל העולם במה, זה קורה גם כשהמסך עולה באריאל.