כלבריאליטי

הרבה בנות שונאות את דנה פרימן. ואין ספק שלא חסרות סיבות- היא שיקית להכעיס, מצליחה, יש לה מלתחת מעצבים בינלאומית מדוגמת, היא תראה מינימום קייט מוס גם עם שקית אשפה על הפרצוף, יש לה פני בובה משורטטות ועור פורצלני מנותק מכל הקשר לאקלים הברביקיו החורך שאנחנו חיים בו. היא הגירלפרינד של אסף אמדורסקי המתוק, אבל בעיקר- היא כל כך רזה, וכל כך הולמים אותה כל העור והעצמות האלה שאנחנו שוקלים לבטל לחלוטין את כל תנועת הפלאס- סייז הטרנדית וחסרת הפאסון הזאת והלחזיר מיד ולאלתר את תור הזהב של ההירואין/התאבדות שיק מתחילת הניינטיז. שתיחנק, המושלמת. אבל בשיחה מעמיקה עם הפרימן מסתבר שבניגוד לדיעה הרווחת, היא לא חייבת את הרזון מעורר הקנאה שלה לאנורקסיה קלישאתית או לחומרים מפוקפקים למיניהם, אלא לעצם העובדה שבניגוד לרובינו, היא אוהבת להתחלק במזון שלה עם אלו שכנראה צריכים אותו יותר ממנה. "אני חושבת שכולם צריכים לתרום את חלקם", טוענת פרימן, "לשים אוכל לחתולים ברחובות, ולהפסיק להתעלם מהם".

אני כל הזמן אוספת חתולי רחוב ומחלקת אותם לאנשים, אבל באופן קבוע יש לי בבית 3 חתולות וכלבה. סטלה היא חתולה שמנה ושעירה בת 12 שסובלת מהתקפי חרדה שמתבטאים בעיקר בהתקפי אסתמה. צ'יטה, החתולה השנייה, היא בת 8 והצלתי אותה כשהיא הייתה גורה בראשל"צ מילד דפוק שניסה לתת אותה ככדור צעצוע לפיט- בול שלו. את קיטי, החתולה השחרחרה שלי, מצאתי לפני שלוש שנים בארגז עם עוד 5 גורים, כולם בני שבוע. הנקתי אותם עם מזרק כמה חדשים עד שמסרתי את כולם לאימוץ ואת קיטי השארתי לעצמי. את קוקו, הכלבה שלי שהיא כבר בת 4, מצאתי כשגרתי שנה במקסיקו. היא חיה איתי שם ופשוט ייבאתי אותה ארצה כשחזרתי.

עד לא מזמן כולם ישנו איתי באותה המיטה, אבל הבנתי שהגיע הזמן שיהיו לי גם קצת חיים משלי, אז עכשיו החתולות ישנות מחוץ לחדר ורק קוקו עדיין ישנה איתי במיטה.

אני לא בקטע של שלישיות. היא לא נמצאת על המיטה כשהוא שם. בואי נגיד שאני מעדיפה אותו שם ולא אותה בלילות שהוא מגיע.

ברור, כל הזמן. לקוקו יש אוסף קולרים יוקרתי בכל הצבעים והצורות, כולל של מעצבים עם אבני סברובסקי. יש לה גם מלתחה מלאה בבגדים לחורף, מעילי פרווה (סינתטית!) ושרשראות פנינים (?!). את החתולות אני מפנקת בעיקר עם נשנושים כי הן די נודיסטיות באישיותן. קוקו מתה על עצמות דנטאליות מכל הסוגים ולפעמים כשאני אוכלת בשר נקי ולא מתובל, כי זה לא בריא לחיות, אני מכבדת גם את הבנות. חוץ מזה, אני לוקחת אותן לתספורות במספרת החיות של החבר הכי טוב שלי.

סטלה דורשת יחסית מעט תשומת לב, אבל כשהיא כבר דורשת אותה- אלוהים ישמור.. זה בלתי נסבל. היא פשוט מתיישבת לי על המחשב ולא נותנת לי לעבוד עד שאני מסיימת לפנק אותה.

צ'יטה היא ממש כמו בנאדם קטן, או יותר נכון כמו כלב: היא מחזירה לך דברים שאת זורקת לה ומדברת ומנהלת שיחות שלמות כשהיא רוצה משהו. והיא גם מלקקת כל הזמן ונותנת נשיקות. פשוט כלב.

ניסינו. זה לא עובד לנו. זו לא אג'נדה או משהו, הן פשוט לא מקבלות את זה טוב.

כולם מסתדרים יפה יחד. די, בלי רכילות!

הכל. וילונות, ספות, נעליים, מגזינים, ספרים. אבל הכי נורא הוא שהן שברו לי אוסף אגרטלים של מורנו, שזה דבר שאי אפשר אפילו להעריך אותו בכסף. מדובר בפריטי אספנות שאני אוספת בכל העולם והם פשוט שברו אותן אחד אחד. לאט, אבל בטוח. נשארו לי לדעתי רק איזה שתי מאפרות. אסון. אני לא בדיוק יכולה להפנות אצבע מאשימה לגבי מי היה המופרע העיקרי שפירק את רוב האוסף. בעצם אולי אני צריכה להאשים רק את עצמי, שלא שמתי אותו במקום בטוח.

על החתולות שומרים לי חברים, תמיד מוצאים מישהו. וקוקו תמיד איתי גם כשאני טסה לשופינג בחו"ל.