הן צודקות: אין שוויון

בחורף 2009 היתה ישראל מעצמה נשית: בראש הרשות המחוקקת עמדה אז יושבת ראש הכנסת דליה איציק (שגם כיהנה לזמן קצר כנשיאת המדינה בפועל), בראש הרשות השופטת כיהנה (ועדיין מכהנת) נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, ועל הנהגת הזרוע המבצעת התמודדה ציפי לבני, שגם זכתה לעמוד בראש המפלגה הגדולה בישראל.

על ההישג המרשים הזה, שאין לו אולי אח ורע בעולם המערבי בשנים האחרונות, מעיבים הנתונים הסטטיסטיים, המראים כי נשים בישראל רחוקות מהשתלבות מלאה בעמדות הבכירות ובמרכזי השליטה החברתיים. לפני נתוני מרכז המידע והמחקר של הכנסת, לדוגמה, אישה בישראל משתכרת בממוצע 64 אחוזים משכרו של גבר, והפער אינו נעלם גם כאשר האישה היא בעלת השכלה הזהה לזו של הגבר. בתחום הפוליטי נמצאת ישראל במקום ה?69 מתוך 150 מדינות בעולם בייצוג נשי בפרלמנט, עם 21 ח"כיות בכנסת הנוכחית (שיעור של 17.5 אחוז, לעומת ממוצע עולמי של 18.3 אחוז).

מעמדן של נשים בישראל עלה בשבועות האחרונים לדיון בעקבות הוראת בג"ץ לממשלה לדון בצירופה של לפחות אישה אחת לוועדת טירקל - זאת, על פי חוק שקיבלה הכנסת, המחייב למנות נשים לוועדות "שהוקמו לשם עיצוב מדיניות לאומית". אך השאלה אינה רק אם יש פחות נשים מאשר גברים בעמדות הנהגה, אלא גם מדוע זה קורה, ומה אפשר לעשות כדי לשנות את התמונה.
"המצב בישראל מתעתע", אומרת מנכ"ל שדולת הנשים בישראל נורית צור, "כי מצד אחד אנחנו מדינה דמוקרטית ומערבית עם מערך של חוקים בתחום השוויון מהמתקדמים בעולם, אבל מצד שני, החקיקה הזאת לא מיושמת. כשבוחנים את השטח, רואים עדיין שכניסתן של נשים למוקדי ההשפעה היא בשיעורים קטנים. העניין עם טירקל הוא רק דוגמה אחת. הכנסת חוקקה חוק ב?2005 שקובע שבכל ועדה, כולל מדינית?ביטחונית, יהיה ייצוג הולם לנשים, אבל החוק הזה לא מיושם. ועדת טירקל פשוט זוכה ליותר תשומת לב ציבורית, אבל יש בישראל ועדות מפה ועד הודעה חדשה והמדינה לא מקפידה בהן על ייצוג הולם לנשים".

נתונים יש למכביר. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנהל גבר משתכר 83 שקלים לשעת עבודה, אך אישה מנהלת משתכרת רק 72 שקלים. גבר בעל השכלה של יותר מ?16 שנות לימוד ירוויח 72 שקלים לשעה, אבל אישה באותה רמת השכלה תרוויח רק 55 שקלים.

הכנסת הנוכחית אמנם שברה שיא מבחינת הייצוג הנשי, אך ישראל עדיין מפגרת בשיעור ניכר אחר מדינות כמו שבדיה (47 אחוז נשים בפרלמנט) או הולנד (42 אחוז). בסך הכל כיהנו מאז קום המדינה 13 נשים כשרות בממשלה, ואחת מהן - גולדה מאיר - גם כראש הממשלה. באוכלוסייה הערבית הייצוג לנשים קטן במיוחד, ורק שלוש נשים כיהנו עד כה בכנסת (חוסניה ג'בארה, נדיה חילו וחנין זועבי).

גם ברשויות המקומיות הייצוג הנשי נמוך. נשים מהוות רק 11 אחוז מכלל חברי המועצות בישראל, וב?38 אחוז מהרשויות אין כלל ייצוג נשי. רק חמש נשים עומדות בראש רשות עירונית. הייצוג הרב ביותר לנשים קיים ברעננה (9 מתוך 19 חברי המועצה הן נשים), אך במרבית הרשויות הערביות (54 מתוך 79) אין ייצוג כלל לנשים. המצב באירופה שוויוני יותר, כשבאוקראינה נשים מהוות 43 אחוז מחברי הרשויות המקומיות, בשבדיה 42 אחוז, בנורבגיה 38 אחוז ובצרפת 35 אחוז.

חלקן של הנשים בסגל האקדמי בישראל הוא כ?25 אחוז, למרות שנשים מהוות יותר ממחצית בקרב בוגרי התארים השונים (כולל תארים מתקדמים). הנתון הזה נמוך מהמקובל באירופה – בלטביה למשל מהוות הנשים 57 אחוז מהסגל האקדמי, בבריטניה 41 אחוז ובצרפת 33 אחוז. לעומת זאת, בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בייצוג הנשי בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות: עד 1993 היה הייצוג זעום (כ?7 אחוז), אך כיום הוא עומד על 43 אחוז, לאחר קביעת הממשלה כי "ייצוג הולם לנשים" משמעו מחצית.

"חוסר השוויון בין נשים לגברים בישראל אינו נובע מאידיאולוגיה של אפליה", אומרת דליה דורנר, שופטת בדימוס בבית המשפט העליון ונשיאת מועצת העיתונות, "אלא מהרגלים חברתיים ומדעות קדומות. במרכזי השליטה מרושתים בדרך כלל גברים, שחשים שעמיתיהם מתאימים לתפקיד יותר מנשים. כך הם חשים, וזה מה שמסביר את השיעור האפסי של נשים במרכזי השליטה ובעולם הפוליטי. כך נוצר מעגל קסמים: לאישה יש תדמית נמוכה, ולכן יש פחות נשים במשרות בכירות. זה מאשש את הדעה המוקדמת ובכך מנציח את האפליה. התדמית הנמוכה גורמת לחוסר אדיר בקרב האליטות, והמיעוט באליטות גורם לתדמית הנמוכה".

דורנר השתתפה בשנת 1994 בכתיבת פסק הדין בבג"ץ אליס מילר, שחייב את חיל האוויר לבחון את מועמדותה של מילר לקורס טיס, ושנחשב מאז לאבן דרך בעניין מעמד הנשים. לשאלה אם היא עצמה חשה במהלך חייה באפליה בשל היותה אישה, אומרת דורנר כי "כדי שאישה תתקדם, היא צריכה להיות באופן מובהק טובה יותר. זה כמו להיות יהודי בקרב גויים. בתחום המשפטי אנחנו במצב לא רע בשירות הציבורי, משום ששם ההכנסה היא פחותה ונשים נטו ללכת לשם. אבל במשרדי עורכי הדין הפרטיים יש עדיין פחות נשים. בבתי המשפט הפער נעלם, אם כי עוד לא היתה לנו יועצת משפטית לממשלה.

"איש ואישה הם כמובן שונים. השונות הזאת היא שונות מבורכת, אבל היא לא צריכה להביא לאפליה. כאשר אנחנו אומרים 'אדם', אנחנו לא צריכים לראות לנגד עינינו גבר אלא גם אישה שיש לה צרכים מיוחדים. בפסק דין בפרשת אליס מילר השוויתי את האישה למצב של יהודי שומר מצוות, שיש לו בעיות שצריך לקחת בחשבון במקום העבודה. אי אפשר להפלות אותו כי הוא לא עובד בשבת".

רונית תירוש, בעבר מנכ"לית משרד החינוך וכיום חברת כנסת מטעם קדימה, אומרת כי "במערכות עם שיעור גבוה של גברים הסיכוי של אישה לקבל תפקיד בכיר הוא קלוש. אפילו אם יגיעו שני מועמדים בעלי כישורים דומים, משהו יוביל לבחירת הגבר - העובדה שהוא 'חופשי' יותר מבחינת שעות עבודה, או שהוא יכול להשקיע יותר.

"מערכת החינוך, שאותה אני מכירה היטב, היא מערכת נשית ברובה, אך השכר שם זעום. אין לי ספק שזה מכיוון שנשים מחזיקות במשרות האלה. אם זה היה מקצוע גברי, השכר היה אחר. ואז זה מעגל קסמים: אם השכר היה גבוה, היו באים גברים. אם היו יותר גברים עובדים בהוראה, השכר היה עולה. בעולם הפוליטי, גברים חוסמים נשים ועושים דילים ביניהם. כאשר אישה צריכה להתמודד על מקומה במרכז מפלגה למשל, הגברים עושים דילים בשיטת חבר מביא חבר, ולנשים אין את זה. נשים גם, לצערי, ממעטות לקדם נשים אחרות".

אבל מתברר שלא כולם - ולא כולן - מסכימים על מקור התופעה. "נשים כועסות עלי כשאני מחווה את דעתי, כי זה נשמע שאני לא מספיק אמפטית לנשים", אומרת פרופ' נעמה שפי, ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר, "אבל אני חושבת שנשים צריכות לדאוג לעצמן ולהיות יותר אסרטיביות. אם אנחנו רוצות שוויון ומצפות שגברים יעשו כביסה ויכינו אוכל לילדים, אז גם אנחנו חייבות לקדם את עצמנו ולא לצפות שמישהו אחר יעשה את זה למעננו.

"אני חוששת שהפוליטיקלי קורקט משתלט על חיינו. ברור שההתבוננות תמיד תהיה שונה בין גברים לנשים, וברור שהכללת נקודות מבט שונות בוועדות חקירה תסייע להן. האם זה אומר שאנחנו צריכים באופן קבוע לדאוג כל הזמן לשמירה על איזונים מבחינת מספר הנשים או הייצוג הפוליטי? אני חושבת שלעיתים אנחנו קצת נסחפים. במקרה של ועדת טירקל מישהו לא עשה את העבודה, ולא חשב עד הסוף על הנראות הציבורית.

"אין מספיק נשים בעמדות מפתח בישראל, אבל התיקון צריך להיעשות לא רק על ידי זה שגברים יאפשרו לנשים לחדור לטריטוריה שלהם, אלא גם על ידי לחץ של נשים מלמטה. קל להגיד 'אין מספיק נשים, כי הגברים לא מכניסים אותן' ולפעמים זה גם נכון. אבל בהרבה מקרים נשים לא הולכות עד הסוף, אולי כי הן חוששות שזה ייחשב לגברי מדי.

"בדקתי לא מזמן את האקדמיה הישראלית לצורך מאמר שכתבתי, והנתונים מראים שבכל הרמות, כולל תוארי דוקטור, יש יותר נשים מגברים. אבל יש מעט מאוד נשים בדרגות גבוהות ובמשרות ניהוליות באקדמיה. זה קצת משתנה היום: היו לנו שתי שרות חינוך, יש לנו נשיאות של מכללות ונשיאה באוניברסיטת בן?גוריון, אבל אנחנו עדיין לא רואים תמונה מלאה של התקדמות נשים בעולם האקדמי. אז בהחלט צריך להגיד למנהלים הגברים שיש לקדם יותר נשים פשוט משום שמגיע להן. אבל גם נשים צריכות להבין שהן לא יכולות לצפות שאיזשהו נס יקרה והן פתאום ימצאו את עצמן בטופ מבלי שהן עשו את מה שגברים עושים כל הזמן, וזה להילחם על הצמרת".

טלי פלוסקוב, ראש עיריית ערד זה כשלושה חודשים, תומכת בגישה הזאת. "כשהגעתי בפעם הראשונה למרכז השלטון המקומי", היא מספרת, "מצאתי את עצמי אישה אחת מול 20 גברים, וזה לא דבר טוב. הייתי רוצה לראות יותר נשים, כי הן יכולות לנהל יותר טוב בחלק מהמקרים. אבל להגיד שזה לא קורה בגלל הגברים? זה לא נכון. אף פעם לא הרגשתי אפליה. אף אחד לא יגיד לאישה 'לא' רק בגלל שהיא אישה. לא ראיתי כזה דבר.

"בכל הזדמנות שיש לי אני פונה לנשים ואומרת להן שהכל תלוי בהן. אם נשים ירצו, השמיים הם הגבול. אותי אף פעם לא עצרו בקידום בגלל שאני אישה. אני אסרטיבית, וכשמשדרים עוצמה וכשנלחמים כשצריך, אז לאחרים לא נוח לפגוע בך. הרבה מאוד תלוי בנו, הנשים. אנחנו צריכות לקום ולהחליט. אני פונה לנשים - קומו ואל תפחדו, אפשר לעשות את זה לא פחות טוב מאשר הגברים".

פלוסקוב, בת 47 ואם לשני ילדים, אומרת שיכלה להצטרף לעשייה הציבורית רק כאשר ילדיה התבגרו. "אישה מרגישה יותר מחויבות לבית ולמשפחה, וזה בסדר וזה אנושי", היא אומרת, "הרי יש סיבות למה נשים לא נמצאות במערכת. ברמה המערכתית, צריך למצוא יותר פתרונות שיאפשרו לנשים לשלב עבודה ומשפחה".

זה גם הכיוון שמתווה כעת שדולת הנשים, שעומדת לפתוח בקמפיין שנועד לשנות את כללי המשחק בעולם העבודה. גם לנשים וגם לגברים, אומרת המנכ"לית צור, יש אינטרס לראות נשים משתלבות יותר בתחומים השונים, והמפתח עשוי להיות ביחסי עבודה גמישים יותר. "צריך לעודד מקומות עבודה שמאפשרים קידום אבל גם קיום משפחה. כדי להיות היום מעל קו העוני שני בני הזוג צריכים לעבוד. זה לא עניין של קריירה, זה עניין של הישרדות, ועולם העבודה צריך להתאים את עצמו להורים.

"הורים צריכים לדעת שכשהם לא מספיקים לחזור הביתה בשביל לקחת את הילד מהגן, זו לא הבעיה הפרטית שלהם. זו בעיה של כל החברה, ולכן גם הפתרון צריך להיות כללי, כי אחרת אנחנו נמשיך לראות ילדים ברחוב. אני חושבת שצריך ללכת לכיוון של גמישות רבה יותר - שעות העסקה גמישות, עידוד משפחתיות, להימנע מקיום ישיבות עבודה גדולות אחרי השעה ארבע, לא לעודד שעות נוספות, לא לבחון שעות אלא תפוקות, לעודד עבודה מהבית וכן הלאה.

"כל עסק כמובן צריך לקבוע לעצמו את המדיניות, אבל המדינה צריכה לעודד העסקה גמישה ולתמוך בעסקים שמשלבים בין עבודה למשפחה. מחקרים מראים שלא רק שזה משפר את חיי המשפחה, זה בסופו של דבר מביא את העסק גם לחיסכון בהוצאות ולגידול ברווחים".