במאמר שפורסם בעיתון "א?שרק אל?אווסט" כותב משארי אל?זאידי, בכנות מדהימה, על הרצון בקרב העולם הערבי לשמר את הסכסוך הישראלי?פלסטיני. כל כך הרבה מחדלים ניתן לטפול על הסכסוך הזה, עם או בלי קשר אליו, עד כי פתרונו עלול לחשוף משטרים ומערכות לצורך התמודדות עם היקף רחב מדי של אתגרים. בשבת חיזק ראש ממשלת סוריה את רוח הדברים, כשהתראיין ואמר כי ישראל תישאר תמיד האויב של ארצו. תמיד.
האם יכולה דעת הקהל הערבית להשלים עם פתרון הבעיה הפלסטינית? שאל אל?זאידי. הרי בכל עת שבה נדמה היה שמתקרב הפתרון - קרה משהו בישראל או בצד הפלסטיני שמנע זאת. ה"עניין הפלסטיני" הפך כה מרכזי באתוס הערבי וכה מופשט, עד שפתרון מעשי שלו נראה כמעט כמו בגידה במטרה המקודשת. הוא ציטט מתוך שירו של אמל דונקול שביקש לא לפתור את הבעיה משום שכל פתרון יחתור תחת המטרה האמיתית, ויהיה בבחינת מכירת הנפש. "גם אם יעניקו לך זהב", אומר המשורר, "ומה אם יעקרו את שתי עיניך, ויניחו תחתן שני יהלומים? האם תוכל לראות?".
אל?זאידי, עורך עמוד הדעות בעיתונו, מספר כי בוועידת פז, ב?1981, שבה הציג מלך סעודיה פאהד את תוכניתו, אמר אחד המשקיפים הפלסטינים (בשיחת פרוזדור): "מדוע הסעודים מתערבים? אנו מוכנים לכך שילדינו יהיו חסרי בית ושארצנו תישאר כבושה. אנו מקבלים זאת ואיננו רוצים שלום". כשנודע למלך פהאד על כך הוא שאל: "איך נוכל להגיע להבנה עם האנשים הללו?". אל?זאידי מציע להוריד את הבעיה אל הקרקע, לשלוף אותה מן העולם המופשט ולהגיע לפתרון מעשי, במקום להצהיר כי אינה פתירה.
יושבים על חבית חומר נפץ
הדברים ישמחו גם את הימין הישראלי הטוען כי "הערבים לא רוצים שלום". אבל בבא מציעא מחייב אותנו ב"קשוט עצמך תחילה". הסכסוך מעניק גם לנו הצדקה לדברים שלא קשורים בו, מקל עלינו להדביק לכל בעיה תירוץ ביטחוני, לקיים מצב חירום מאז הקמת המדינה, ואפילו להשתמש במצב החוקי המיוחד והנצחי הזה כדי לפקח על מחירי כרטיסים למירוצי מכוניות, שעוד לא קיימים בישראל (כן, מה שאתם שומעים).
העובדה שפתרון הבעיה לא בשמיים, ושכל השאלות בעלות פתרון אינה דבר שמשמח רבים. זה מזכיר את הבדיחה על עורך הדין הזקן - לאחר שבנו קיבל לידיו את המשרד הוא הגיע כבר למחרת לפשרה בתיק שהעסיק את המשרד שנים. הוא היה בטוח שאביו ישמח על שפתר את הבעיה, אך האב נזף בו והסביר שכל חייו התקיים מן הדיונים האינסופיים בתיק הזה.
גם אנו התרגלנו למצב הלא נוח עד שהוא הפך לנוח למדי. כיוון שאיננו יודעים איך חיים בשלום, זה אפילו מפחיד אותנו. אנו יודעים שאם יהיה שלום תקטן הסולידריות החברתית, ומיד יעלו שאלות דת ומדינה וחניונים בשבת, וכשרות, וקברים עתיקים, וויכוחים בין יהודים לערבים בתוך ישראל, והפגנות נגד שימוש באנרגיות מזהמות. ולמי יש כוח לכל הדברים הללו?
אך בשני הצדדים לא מעטים מבינים שהנוחות מדומה. אנו יושבים על חבית של חומר נפץ, המקיזה מדמנו ומסכנת את עתידנו. אנו יכולים לפתור את הסכסוך, עם ובלי מיטשל. אנו יודעים איך לפתור אותו, וכשמנהיגי הצדדים יציגו את הפתרון בפני עמיהם, הם יזכו לרוב שיפתיע גם אותם.