המשא ומתן המדיני הישיר מעלה מן האוב את הפרשנים על מכלול הספקולציות הידועות, כולל ההפצרה ברה"מ "לעשות מעשה היסטורי" ולזכות (לפחות אצלם) בתהילת עולם. תקוותם היא שנתניהו יתגלה כבגין, וכדברי פרשן אחד: "יפנה עורף לעמדותיו הקודמות בלי לספוג גינויים, ביקורת וזעזועים בקואליציה".
אבל ההשוואה שגויה בעליל. נתניהו נמצא בנקודת זמן אחרת: מאחוריו הסכם אוסלו האומלל, אינתיפאדת אל?אקצה, פיגועי הדמים, אי הכרה "אפילו" של פתח בזכות כלשהי של העם היהודי על חלק כלשהו מארץ ישראל - כלומר: אי הכרה בישראל כמדינה יהודית, פינוי מלא של רצועת עזה מנוכחות יהודית בתמורה לעליית חמאס וטרור הקסאמים ועוד. נוסף על כך צברנו עד כה אלפי שעות מו"מ, שבו הפלסטינים דרשו עוד ונתנו בתמורה מאומה, שכן הם מומחים בהצגת עצמם כ"קורבנות הסכסוך" בלי לשאת באחריות למצבם.
השוואה נוספת נשענת על רכיב נוסף: הקטסטרופה הבלתי נמנעת שתביא את הצדדים להתגמשות. במקרה הישראלי?מצרי, טוענים האוחזים בדעה זו, הביאה מלחמת יום כיפור להתפכחות שני הצדדים וסללה את הדרך למו"מ המיוחל. בשבוע שעבר שמעתי מאישיות תקשורתית, שליוותה את הסכם אוסלו מתחילתו, סברה דומה: הישראלים והפלסטינים "זקוקים" לקטסטרופה דומה, שאחריה לא תיוותר להם ברירה אלא להגיע להסכם שלום סופי.
קשה להאמין, אבל הדעה הזאת משותפת לרבים בתוכנו, והיא מתעלמת מהאופי הלאומי והפסיכו?היסטורי של הסכסוך בינינו לפלסטינים - אופי שונה באופן מהותי מזה שיש עם שאר מדינות ערב. אבל על מה מסתמכת המחשבה שהסכם שלום ייתכן, לבד מהרהורי לב רומנטיים?
חייבים לחזור לא אל שני העשורים, אלא אל מאה השנים האחרונות, ולהגיע למסקנה הפשוטה והכואבת: הפלסטינים אינם מעוניינים בהסכם שלום שיותיר לתמיד את המדינה היהודית באזור. משהבינו שבמלחמה כוללת לא ינצחו אותנו, הם פועלים בדרכים שונות כדי להתיש אותנו ולכרסם ביכולת ההגנה והלגיטימציה הבינלאומית שלנו.
יש להשאיר את פתרון הסכסוך לדורות הבאים
אבל מסקנה כזאת אינה די מתוחכמת עבור החלק הליברלי בישראל ובעולם. אנחנו שבים ומביאים אל המו"מ במזרח התיכון מסורת חשיבה רציונלית בת כ?2,500 שנה, ולפיה לכל בעיה יש פתרון, וכל סכסוך אישי ולאומי אפשר לסיים במו"מ. ההיסטוריה שבה ומוכיחה שמדובר בהטחת הראש בקיר. למזרח התיכון (כמו גם לאזורים אחרים) יש מסורת חשיבה נוספת, אחרת, דתית, מיתולוגית, עם אורך נשימה שונה מהמקובל בעולם המערבי.
שני הצדדים נפגשים למו"מ ומדברים לכאורה בשפה בינלאומית, בעוד המילים המופרחות לחלל האוויר מייצגות בכל צד קצה קרחון אחר לגמרי, שונה באופן מהותי. כדי להבין זאת, נחשוב על האישיות שלנו המורכבת ממעט מודע ומהרבה מאוד לא?מודע. הפסיכולוג הנודע, יונג, השווה את היחס ביניהם ליחס שבין אי (מודע) לאוקיינוס (לא?מודע). ברור שיהיה לא מקצועי לנתח אישיות כלשהי רק על סמך האלמנטים המודעים שלה, שהרי קיים אוקיינוס של רכיבים לא מודעים הפועלים ומכוונים את התנהלותה והתנהגותה.
ואם ביחידים כך, בקולקטיב לאומי על אחת כמה וכמה. הסכסוך בינינו לפלסטינים חורג מעבר לסכסוך טריטוריאלי או לאומי "רגיל". מדובר בהתנגשות קיומית, חובקת כל. משום כך מדובר במו"מ עקר שכל סיכום פומבי שלו יהיה עבור הפלסטינים פתח ומבוא להתנגשות הבאה.
הסתכלות כזאת עשויה לייאש, ולכן אינה פופולרית בקרב מעצבי דעת הקהל וגם בקרב חלק מהפוליטיקאים, אבל כל זמן שלא נפנים זאת, נחזור ונטיח את ראשנו בקיר בדרך לאכזבה הבאה. אז מה עושים? כן, אופייני לנו לשאול זאת. אז זהו, שאין מה לעשות לפחות בטווח הנראה לעין. יש לנסות לנהל את הסכסוך ולהמשיך במה שעשינו כה טוב במאה האחרונה: הגנה ובניין, זהירות ופיתוח. את פתרון הסכסוך יש להשאיר לדורות הבאים.