ציונות - קרן אור של אופטימיות באמצע החיים

עוזי ברעם

בדרך כלל אנו נוהגים לדבר על מה שנראה בעינינו כ"נושאים חשובים". עליהם אנו כותבים ובגללם אנו הופכים לבני מחלוקת עם אלו שחושבים אחרת. אבל לעיתים צריך להתייחס למציאות שאינה מייצגת את "הדברים הגדולים" אך נותנת קרן אור. ואולי בעצם היא אכן שייכת ל"דברים הגדולים".

במכון הכושר שלי בצפון תל אביב פגשתי לאחרונה גבר חסון וגבה קומה. הוא זיהה אותי מיד. הוא נראה כישראלי לכל דבר אבל משהו באופן הדיבור שלו הסגיר את מבטאו הזר. "אנחנו משיקגו", אמר, "אבי עליו השלום הזכיר אותך לא אחת. הוא נהג לומר שאתה שלחת אותו לראשונה לחפש עבודה בישראל". קימטתי את מצחי ולא ירדתי לשורשי ההקשר. "אנחנו בני משפחת קפלן", הוא אמר. "אבי, אלוין, נפטר לפני חמש שנים, ואמי, לנה, נמצאת איתנו בארץ".

ואז נזכרתי, ועוד איך נזכרתי. וידאתי איתו את השנים שעליהן דיבר, וסיפורו - סיפור ציוני - קרם עור וגידים.

מעשה שהיה כך היה: בתחילת שנות ה?70 ישבתי בניו יורק כאחראי מטעם הסוכנות היהודית על עלייתם של בעלי מקצועות אקדמיים מארה"ב ושילובם בשוק העבודה הישראלי. הימים היו רוויי אופטימיות. מלחמת ששת הימים יצרה התלהבות ביהודי ארה"ב, וחלקם ביקשו לעלות ארצה. כדי ששילובם בשוק העבודה הישראלי יהיה קל יותר, נהגנו לשלוח מעת לעת מועמדים לעלייה לנסיעת גישוש שאותה כינינו "פיילוט טור". אנשי הקבוצה באו ארצה לאחר שנקבעו להם פגישות עם נציגי מפעלים, ארגונים ציבוריים ופרטיים, בתי חולים ומעבדות מחקר. כל זוג שנרשם ל"פיילוט טור" קיבל מאיתנו סבסוד של 200 דולר, שהיה בו לא רק תמריץ אלא בעיקר הצהרת כוונות בקשר לעד כמה מעוניינת המדינה לסייע בידם להתערות בארץ.

ימים רוויי אופטימיות

דווקא הסיפור של משפחת קפלן לא היה אופייני. לאחר שבני הזוג קפלן הגיעו לארץ, נקבעו להם פגישות לגבי הצעות עבודה קונקרטיות. האב היה מהנדס עתיר ניסיון. לתדהמתי, הוא טילפן אלי לאחר ששב מהביקור בארץ ואמר: "רעייתי ואני מודים לכם על הסיור שאירגנתם עבורנו. הביקור הראשון בארץ הבהיר לנו בצורה ברורה שאיננו רוצים לחיות בישראל, וטוב שבאנו כדי לגבש עמדה זו". שיחה מעין זו לא היתה אופיינית למשתתפי נסיעות הגישוש. רבים התלהבו ועלו ארצה, בעוד אחרים ביטלו את עלייתם רק משום שהתאכזבו מההצעות שקיבלו. אלוין קפלן היה חריג בכך שדווקא כשהגיע לארץ החליט לא לעלות.

אבל בנו סיפר לי שזו היתה רק תחילת הסיפור. ב?1975 החליטו לנה ואלוין לעלות ארצה עם הבן והבת בכל זאת. "אבי קיבל עבודה במפעל ביטחוני חשוב ועבד בו שנים רבות. מאז אנו גרים ברעננה. אמי התנדבה לסיוע לעולים מאתיופיה ועבדה בכך עד לפני חמש שנים. ואנו, הילדים, חיים כאן, מרוצים ומאושרים". הבטתי בו שוב ושוב. הוא לחץ את ידי ופנה לדרכו בלי לדעת עד כמה סיפורו היה עבורי קרן אור במציאות החיים הקשה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully