אתמול בערב, סביר להניח, הבין יואב גלנט שזהו. זה שלו. את מה שלא עשו הודעתו של שר הביטחון ואלפי הטלפונים והסמסים, עשתה בוודאי האבטחה. התגבור המיידי סביבו הבהיר לו שמאתמול הוא אתרוג. האישיות השנייה הכי שמורה במדינת ישראל (אחרי ראש הממשלה), והכי שמורה בלב הציבור.
ישראל אוהבת את הרמטכ"לים שלה. בכל סקר יקדימו את ראשי הממשלה ואת שרי הביטחון. זה מתכון לעימותים, כפי שקרה לאשכנזי וברק (שלקח לעצמו פחות מ?72 שעות מאז שקיבל הכשר מהיועמ"ש ועד שמינה רמטכ"ל). זה גם מתכון להתרסקות, כי כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. תשאלו את דן חלוץ, ומסוף השבוע האחרון - גם את אשכנזי. שלוש שנים וחצי הוא עשה הכל נכון, ולמרות זאת - כהונתו מסתיימת בטעם מר.
פרשת המסמך הותירה הרבה סימני שאלה סביב התנהלותו ושיקול דעתו של אשכנזי. דווקא הוא, ששיקם את צה"ל מכשלי לבנון השנייה והוביל אותו לסדרת הישגים מרשימים (הכור בסוריה והתקיפות בסודאן - כפי שדווח בפרסומים בחו"ל - וזה רק על קצה המזלג), שהקפיד על צניעות (אף ראיון בקדנציה!), שדבק באמות מידה ערכיות (צ'יקו תמיר, עימאד פארס) - דווקא הוא מכולם מסיים כגיבור של פרשה נכלולית ונטולת פשר.
ברק, סביר להניח שגם גלנט, יאמר שזה לא מפתיע. שמאחורי החזות הסגפנית עומד אדם מתוחכם, עם בעיית אגו וכבוד. גם אם כל זה נכון, עדיין אשכנזי הוא טרגדיה. של טעויותיו בעיקר, ועדיין טרגדיה. וכמו כל דמות טרגית, הוא נועד לסבול עד לרגע האחרון, בחפיפה ארוכה עם האיש האחרון שהוא רצה כיורשו.
צריך לקוות שאשכנזי יישאר
אשכנזי שקל אמש להקדים את פרישתו. היו שיעצו לו לעשות זאת, מנגד היו שאמרו לו כי זה רק יזיק לו יותר. הליכה מוקדמת הביתה תיתפס כהתפטרות, כאקט של מחאה, כחוסר נכונות לקבל מרות, כחוסר יכולת לנהל תהליך החלפה בוגר ואחראי עם גלנט. מנגד, הליכה עכשיו תגאל אותו מייסורי ברק וגלנט, וחוץ מזה שהוא עצמו אמר שלא ייתכן ששני רמטכ"לים יכהנו חודשים ארוכים במקביל.
צריך לקוות שהוא יישאר. בשביל גלנט. רמטכ"ל חדש, בטח גלנט שחסר ניסיון מטה, צריך תקופת הסתגלות. ללמוד, להכיר, לדעת. במקביל, הוא צריך לגבש מטה שבו יתחלפו כמעט כל הדמויות המרכזיות: רמטכ"ל וסגן, שלושה אלופי פיקודים (דרום, צפון, עורף), ושני ראשי אגפים לפחות (מודיעין ומבצעים). טוב שזה ייעשה במדורג, בשיקול דעת, באחריות. כל אלוף חדש צריך תקופת לימוד וחניכה, וזה נכון שבעתיים כאשר במקביל צפויה טלטלה בשנה הקרובה גם במוסד ובשב"כ. במקביל, סביר, ינסה גלנט לשכנע את עמיתו/יריבו מהצפון, גדי אייזנקוט, להישאר ולהיות סגנו. אייזנקוט הרגוע ישלים את גלנט הטמפרמנטי, ויסייע לטעת תחושה של צוות מנוסה בצמרת. זה כדאי גם לאייזנקוט, ולא רק מן הטעם שהוא יתייצב בראש המועמדים בסיבוב הבא; זאת גם הדרך היחידה שבה הוא יוכל להסיר מעליו את הרפש שדבק בו בגין "חבריו", שסיבכו אותו שלא בטובתו בפרשת המסמך.
במקביל למטכ"ל יידרש גלנט גם לחתום על תוכנית עבודה. כמה שאלות ברכש ופרויקטים יונחו לפתחו (אוויר, ים, מודיעין), וגם כמה נושאים, בהם רגישים. ראש וראשון להם הוא איראן. כמי שישב לצידו של ראש הממשלה שרון, יודע גלנט שביום פקודה יופנו כל העיניים אליו, כרמטכ"ל, ולדבריו תהיה השפעה מכרעת. כיצד ינהג אז, ובמצבים דומים בלבנון, בסוריה ובעזה? האם יתמוך (כמו אשכנזי) בחידוש שיחות עם הפלשתינים ובנסיגה מהגולן? ומה תהיה עמדתו בסוגיית גלעד שליט?
עד היום היה גלנט פרגמטי מאוד, סביר שכך יהיה גם בעתיד. הוא יכהן בתקופה רגישה, עם איומים גוברים ולגיטימציה מצטמצמת, ויידרש להרבה שכל ישר (ולא פחות מזל) כדי להצליח.