"לא פגעתי בפלסטינים", אמרה עדן אברג'יל, חיילת שהצטלמה לצד פלסטינים כפותים, והעלתה את תצלומיה לפייסבוק. אני מאמינה לעדן שלא התכוונה לפגוע באף אחד. "זה היה בקטע של צחוק של בנות", אמרה. עדן אינה חריגה מאלפי חיילות שמפתחות אדישות וקהות חושים, כשעוצרים מדי יום פלסטינים במחסומים, עורכים בהם חיפושים משפילים, ושולחים אותם למעצרים מנהליים בלא משפט.
אבל כמה קל להזדעק, לצקצק ולהפיל על עדן את שגרת היומיום של הפגיעה בזכויות אדם ב?42 שנות כיבוש. כאילו שלא ידענו. הרי רק לפני כמה חודשים אטמנו אוזנינו כשארגון "שוברים שתיקה" פירסם דו"ח, ובו 40 עדויות של צעירות ישראליות "שוברות שתיקה". הן ביקשו למלא את חובתן למדינה, דווקא בשירות בשטחים, ותיארו בפירוט רב את ההתבהמות וההשחתה שהיו חלק ממציאות "הצחוקים" שלהן.
ציטוט: "איפשהו לוחמת צריכה להוכיח יותר, גם בשטח. שוב, לוחמת שמרביצה היא לוחמת רצינית, היא מסוגלת, היא תותחית. היתה איתי אחת שכשאני הגעתי, היא היתה שם לפני, כולם דיברו על כמה היא תותחית כי וואלה, כי היא משפילה ערבים בלי בעיה. זה היה המדד".
כשקוראים את כל 40 העדויות מבינים אילו תעצומות נפש נדרשו מצידן כדי לחשוף את המחזות שהן היו עדות להם, ואת הפעולות האלימות שהשתתפו בהן.
"מטמורפוזה נפשית"
הצעירות כנראה עברו "מטמורפוזה נפשית", כפי שהגדיר בית הדין הצבאי בהתייחסו לפרשת גבעתי א' בתקופת האינתיפאדה הראשונה, כשחיילים לא התקוממו נגד פקודות בלתי?חוקיות בעליל, כגון לשבור ידיים ורגליים של עצירים פלסטינים.
הקצינות, והחיילות, ששירתו בשטחים בתקופת האינתיפאדה השנייה, אימצו אותם קודים שוביניסטיים וברוטליים. מה שנתפס באינתיפאדה הראשונה כ"חריגים" - נהפך לנורמה באינתיפאדה השנייה. פסיפס העדויות מוכיח שאין מדובר בתופעת "שוליים" הנוגעת ב"עשבים שוטים", אלא בכרסום הקודים המוסריים שלנו כחברה.
ועוד ציטוט: "אני חושבת שבנים פחות צריכים להוכיח את עצמם... דובר על זה שנגיד שהלוחמת התותחית היא זאת שאין לה בעיה לפוצץ ערבים. זה ברור, אתה לא צריך לדבר על זה. 'זאת רצינית, את צריכה לראות איך היא משפילה' - לא היה בעיה להגיד דבר כזה בקול רם. 'את צריכה לראות, זאת תותחית, את צריכה לראות אותה איך היא משפילה, איך היא מביאה להם כאפות, וואי, איזה סטירה ההיא הביאה להוא'. חופשי מדברים על זה".
התצלומים של אברג'יל הם אילוסטרציה אותנטית לדו"ח "שוברות שתיקה". מחברות הדו"ח ביקשו להסתכל לנו בעיניים, לגרום לנו להתחלחל מהמחיר האישי והמוסרי שהן משלמות יום?יום על השירות בשטחים. לעומתן, עדן המחויכת במדים, אינה חשה אי?נוחות לצד הפלשתיני שעיניו קשורות. אך ממש כמו "שוברות שתיקה" גם היא הוכחה חיה לכך שצה"ל אינו צריך להיות שם, ושהכיבוש, זה מכבר, היה חייב להסתיים.