הודעת בנימין נתניהו כי על הצבא לחדול מן העיסוק ב"מסמך גלנט" היתה בבחינת הסתייגות?מה מנאומו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהתייחס אמש לנושא. היא היתה דבר בעיתו. אולי אפילו מאוחר מדי. קריאות להתערבותו של נתניהו, תוך אזכור פועלם של דוד בן?גוריון והארי טרומן בעיתות משבר, נזכרו בעיתון זה כבר החל מאמצע השבוע שעבר.
לא פחות מכך חשובה היתה פניית נתניהו ליועץ המשפטי יהודה וינשטיין לזרז את החקירה ככל האפשר. רצוי שתחשוף את כל המידע האפשרי על מי שהחזיק במידע ואיזה שימוש עשה בו. אך הניסיון הישראלי הרב מדי בחקירות למיניהן מלמד כי ניתן גם להגיע ליעד בשלבים. מה שמגיע לכלל סיום מתפרסם כדו"ח ביניים. גם זה מטהר את האווירה.
אתמול היה זה יומו של הרמטכ"ל לתדרך את כלי התקשורת כדי לתרץ ולנמק את העובדה שהחזיק במסמך הרע, ומחר היתה לשכת שר הביטחון מגיבה במכת?נגד משלה, ולא היה לדבר סוף. צריך לקוות כי מעבר למסר הגלוי הבהיר נתניהו לכל המעורבים, כי מי שלא יכבד את בקשתו ייאלץ לשאת במחיר הנובע מכך.
טירוף המערכות בפרשה הגיע לממדים שהציבור בישראל אינו עומד כבר על מידת העיוות שבהם. אם הרמטכ"ל חש כי אינו יכול לספר לשר הביטחון על מסמך בעייתי הנטמן בחשאי בלשכתו בגלל יחסים שאין עכורים מהם, כי אז בהתבוננות היסטורית ניתן לקבוע כי לא היו גרועים כמותם מאז כיהנו פנחס לבון ומשה דיין כשר הביטחון וכרמטכ"ל.
שני הסוסים האלה כבר אינם יכולים למשוך ביחד, כפי שהתבטא פעם (וטעה) לוי אשכול באשר לאפשרות שיחזור ויעבוד במחיצת דוד בן?גוריון. זה כה עצוב שברק ואשכנזי הגיעו לנקודת השפל הזאת. אבל המדינה הזאת שייכת לאזרחיה, לא לשר הביטחון ולרמטכ"ל. נחוץ הסדר ביניים עד שייפרדו איש איש לדרכו.
ברק ואשכנזי: הסוסים שלא מושכים יחד
דן מרגלית
19.8.2010 / 7:48